טיטולים זה דבר מצויין // משה מנס

טיטולים (צילום: שאטרסטוק)

אני מוישי מנס. לפני כשלוש שנים טבעתי בתאונת צלילה חופשית. עברתי החייאה. הייתי מורדם ומונשם. התעוררתי. השתקמתי. עכשיו הכל טוב.

אם יש דבר אחד שאסור לי לשכוח מהתקופה ההיא, זה הסיפור הבא:

אני שוכב על מיטתי שבמסדרון. סוף המסדרון של פנימית א' בתל השומר. בחדר שלידי היו בכיר ממשרד האוצר. מבוגר ששבר את הגב והחבדניק.

השעה שתיים בלילה. אני שוכב שקוע ברחמים עצמיים. לא ישן, לא ער. חושב וחושב מרגיש שמח, עצוב, מסכן ובר מזל. לא סגור עם ועל עצמי.

פתאום. המבוגר מהחדר הסמוך מתחיל לצעוק מכאבים. מקלל את כל העולם ואשתו.

רופא תורן מגיע. הולך בצורה שאומרת "שיגמר כבר הלילה".

הוא קורא לעוד אח ולעוד אחות. הם מטפלים במבוגר. נראה לי שהם עוזרים לו לרוקן את המעיים.

החדר מסריח. החבדניק יוצא. הוא רואה אותי יושב על המיטה וניגש אלי – "תוכל לעשות איתי הכנסת אורחים?" - הוא שואל.

"בטח בשמחה, כל המסדרון שלי. בא תשב".

החבדניק מתיישב על קצה המיטה שלי.

"חבדניק"– אני שואל. "מה אתה עושה כאן?"

הוא רק מחייך. "מה זה משנה?! למה שאדאיג אותך. אני כאן בטעות".

"ולמה אתה כאן?" הוא שואל. אני מספר לו על הטביעה.

ככה שנינו. החבדניק ואני. בפיג'מות של בית החולים יושבים ומדברים - במיטה שבקצה המסדרון.

אז הוא חבדניק, בן ארבעים וחמש. אבא למלא מלא ילדים, יש לו חנות מצליחה. אדם מתוק מתוק. איש מלא אופטימיות, חוכמת ושמחת חיים. מדברים על זוגיות, ילדים, קשיים, פרנסה, אמונה, אכזבות. משתף אותו בהתלבטויות, במחשבות ובפחדים.

שתיים בלילה. מטושטשים מעיפות ומהמציאות. פיג'מות של תל השומר. מדברים על הכל. הכל יוצא.

פתאום הוא אומר לי. "משה אני יכול לשחק אתך משחק?".

"ברור" - אני אומר "אין זמן מתאים למשחק מעכשיו".

למשחק קוראים 'אך שמח' – הוא אומר.

"כל אחד בתורו נותן סיטואציה של 'אך' והשני צריך להגיד מה ה'שמח' באותה הסיטואציה.

לדוגמה - העבירו את המיטה שלך למסדרון. לכאורה זה דבר מעצבן. זה 'אך', זה כואב. אבל אתה צריך למצוא מה המשמח בסיטואציה

"למשל" - הוא אומר: "זה משמח כי זה אומר שמכאן אתה יוצא הביתה. זה אומר שאתה יכול לבחור באיזה שירותים להשתמש בכל המחלקה וזה משמח כי יש לך חדר פרטי".

אז אנחנו משחקים.

"תגיד לי חבדניק" – אני שואל: "מה משמח שאנחנו ערים בשתיים בלילה?"

"קלי קלות" – הוא עונה: "שביום נוכל לישון טוב".

"תגיד לי משה" – הוא שואל: "מה משמח בחולה ההוא שבגלל סכרת הורידו לו את הרגל?!"

קל קלות חבדניק! - אני עונה: "הוא לא צריך לחפש גרביים תואמות בבוקר".

תגיד לי חבדניק – "מה משמח בחולה ההוא שיש לו צהבת וכל העור שלו מתקלף?!"

"מממ שבפורים הוא לא צריך להתחפש לאדם עם צהבת. הוא מגיע מוכן".

"תגיד לי משה - מה משמח בזה שכל דבר שאתה אוכל, אתה מקיא?"

"שאני יכול גם לאכול וגם לרדת במשקל".

"תגיד לי חבדניק. מה משמח בהוא שמת?"

"קלל. שלא יעשו לו בבוקר בדיקת דם. אני שונא בדיקות דם".

ככה אנחנו יושבים ומשחקים עם המון הומור שחור משחור. צוחקים על העולם ועל אשתו.

עד שהגיע רגע אחד של שקט.

"משה" - אומר החבדניק

"אני רוצה לספר לך למה אני כאן ואתה תמצא בזה את המשמח בזה".

"אוקי" – אני עונה

"תשמע" – הוא אומר לי "אני עברתי לפני חודש אירוע מוחי ממש ממש קל, קצת סחרחורות וטשטוש. הגעתי ישר לבית חולים, קיבלתי טיפול והכול בסדר. חוץ מבעיה אחת קטנה".

"מאז האירוע, איבדתי את התחושה והשליטה בסוגרים שלי.

אני לא יודע כשאני צריך לשירותים ואין לי שליטה בזה כך שאני צריך באופן קבוע טיטול.

משה. תגיד לי, מה משמח בזה??"

הבטתי בו בהבנה. זו מציאות ותחושה נוראית לחיות כך.

לא ידעתי מה לענות.

פתאום התחלתי לצחוק.

"מה מצחיק אותך?" שאל החבדניק בפליאה.

"תשמע" - אמרתי לו "לא יודע מה טוב בזה שאתה צריך טיטולים.

אבל אני רק חושב על זה, מה היית עושה אם זה היה קורה לפני 30 שנה, שלא היה טיטולים?! מה היית לובש חיתולי בד?!

איך היית מסתדר?"

לרגע הוא הוא הביט בי במבט מוזר

ואז פרץ בצחוק אדיר שטלטל את כל המחלקה

חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח. שנינו צחקנו וצחקנו כמו משוגעים בצחוק מטופש ומשחרר. צחוק של שתיים בלילה בפיג'מות, על מיטה שבקצה המסדרון, פנימית א' תל השומר.

הרופא האח והאחות שסיימו לטפל במבוגר עם הגב השבור יצאו מהחדר והביטו בנו בפליאה.

"מה כל כך מצחיק אותך משה?" שאלה תמר, האחות הכי קשוחה בבית החולים. אבל אני התקשיתי לענות. מה גם שלא ידעתי להגיד לה מה מצחיק.

אבל החבדניק. החבדניק אמר לה בקול נחנק מצחוק: "תגידי תמר, זה לא מזל שיש טיטולים?!"

מהההה?! – היא שאלה.

"הרי טיטולים למבוגרים זה דבר נהדר, דבר מיוחד מאוד" – אמר החבדניק. ותמר שלא ממש התחברה לקטע ההומוריסטי של החיים, התעצבנה וצעקה עליו: "תחזור מיד לחדר שלך! גם אתה משה, אם אתה רוצה שנשחרר אותך הביתה, לך לישון. אין כאן שום דבר מצחיק!".

אז שכבתי במיטה והרהרתי לי בשמחה ועצב.

אכן דבר נפלא שיש טיטולים ונפלא עוד יותר שאני לא צריך כאלה.

אושר אושר אושר על כל הדברים שיש ושאני יכול לעשות. אז על מה לעזזל לפעמים אני עצוב.

קמתי ממיטתי הלכתי לאחות שישבה ונמנמה בדלפק.

הייתה זו תמר.

"מה משה?! לא נרדם?!" - שאלה.

"אני צריך לכתוב לי משהוא" - עניתי

"אין בעיה, אביא לך דף ועט, בתנאי שתראה לי מה כתבת".

לקחתי את הדף ועט ובכתב רועד כתבתי דברים שאני אסיר תודה עליהם.

וכתבתי רשימות הודיה על הטוב שיש לי. דף גדול מלא בכתב קטן ולא קריא.

כשהחזרתי את העט היא לקחה את הדף קראה קצת ואמרה לי: "לא ברור מה כתבת, אבל הבנתי מה אתה רוצה".

"משה. אני רוצה להשמיע לך שיר" – אמרה תמר.

היא הוציאה את הפלאפון והשמיע לי את שירו של עידן ריכל שאומר בין השאר:

"לקום כל בוקר
ולצאת אל החיים
ולנסות הכול לפני שייגמר

לחפש מאיפה באנו
ולחזור בסוף תמיד להתחלה

למצוא בכל דבר עוד יופי
ולרקוד עד שנופלים מעייפות או אהבה".

"תשמע משה", אמרה לי תמר, "הלוואי שנוכל לחיות בהרגשת תודה על כל דבר שיש לנו. אבל הבלגן של החיים חזק מזה".

"צודקת - עניתי.

אבל אנחנו צריכים לנסות לחיות ככה, לפחות לפעמים".

חזרתי למיטה שבקצה המסדרון ואמרתי לעצמי.

נכון, אי אפשר כל הזמן לזכור שה'אך' הוא 'שמח' אבל אנסה. אנסה לזכור.

יש לי בעיקר ימים שמחים, אבל יש גם מלא אך.

ולפעמים ברגעים של 'אך', אני נזכר בטיטול של החבדניק.

אתמול דיברתי אתו.

הרי מאז המיטה שבקצה המסדרון. אנחנו חברים בלב ונפש. שמחתי לשמוע שמצבו השתפר בצורה דרסטית.

"כמעט כמו שהיה" הוא אמר.

"אל תשתגע" - אמרתי לו "אם צריך יש טיטולים" ושנינו צחקנו.

• • •

עברו שלוש שנים.

אבל לי חשוב מתמיד לזכור את הסיפור.

בסוכות אני עושה סעודת הודיה. התקשרתי להזמין את החבדניק. הוא אמר שאולי יגיע. בסוף השיחה שאל אם יש לי טיטולים מיותרים. "לא סיימת עם הצורך בטיטולים?" שאלתי.

"כן כן, אני סיימתי, אבל שבוע שעבר נולדה לי נכדה נוספת. טיטולים זה דבר מצויין. שיהיה בשמחות".