נמצאים אנו בימי ספירת העומר, המשמשים בכל שנה ושנה מחדש כזמן הכנה והתקדמות מהשלב של "יציאת מצרים" – השחרור מהשתעבדות אל הרצונות החומריים, לקראת השלב הנכסף של "קבלת התורה" מחדש בחג השבועות.
חז"ל הקדושים מלמדים אותנו כי אחת הנקודות החשובות להתמקדות בזמן זה הוא תיקון המידות ושיפור המעשים בעניינים שבין אדם לחבירו, יש לכך גם ביטוי מעשי בהנהגות אבילות מסוייות, על מות עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא, ואנו למדים מכך כי זה הוא זמן ראוי לחשבון הנפש ושיפור בנושאים אלו.
בשבתות אלו שבין פסח לשבועות תיקנו הקדמונים לקרוא "פרקי אבות", ומבארים המפרשים כי אף זו היא הכנה לקראת מתן תורה, לימוד ושינון דברי מוסר ודרך ארץ, כי "דרך ארץ קדמה לתורה".
כמו כן בפרשיות השבועות הללו התורה הקדושה מצווה אותנו מצוות רבות הקשורות ב'בין אדם לחברו'. כך בפרשת השבוע שקראנו ישנם מספר רב של מצוות, אשר חלק גדול מהם עוסק במצוות שבין אדם לחברו כמו "ואהבת לרעך כמוך" ועוד. כך גם בסיום פרשת השבוע שלנו, התורה עוסקת בזהירות במניעת נזק גופו של הזולת, ובממונו. התורה מלמדת אותנו כי לעשות טוב עם השני, זו חובה ומצווה, ואת גודל הזהירות בפגיעה כל שהיא בו, בגופו, בממונו, ובכבודו.
מבין המצוות שבין אדם לחבירו מלמדת אותנו התורה: "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ", ופרשו חכמים שהכוונה היא לדון את החבר לכף זכות, וכפי שאמרו במשנה במסכת אבות: "הוי דן את כל האדם לכף זכות". והכוונה שהרואה את חברו עושה דבר שניתן לפרשו באופן חיובי וניתן גם לפרשו באופן שלילי, מצווה לדון אותו באופן חיובי.
הלוא כמעט לכל מעשה שאדם עושה אפשר לתת כמה משמעויות. התורה מצווה עלינו לחפש את הטוב אצל השני כל העת. גם כשלעיתים זה בלתי אפשרי, עדיין, חובה עלינו לחפשו. וכך שמעתי את כ"ק האדמו"ר מטאלנא מפרש את דברי המשנה: כמו אותו כף נעליים שמטרתו לעזור ולסייע לאדם לתחוב את כפות רגליו לתוך מנעליו, גם אם אלו מדויקות והדבר קשה - כן גם מצווה האדם להשתמש ב'כף זכות' לדון את חברו, כשזה קשה, דחוק ולא נוח. ודברי פי חכם חן.
זו החובה שלנו. "בצדק תשפוט עמיתך". לחפש כל העת לדון לכף זכות. למצוא תמיד את הטוב בשני, ולא חלילה את הרע. וכתפילתו הידועה של הרה"ק רבי אלימלך מליז'ענסק: "אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד במעלת חברנו ולא בחסרונם".
• • • • •
כבר בעבר נגענו בטור זה במנהג המצער של השפיטה המהירה שלנו ועל מהירות ופזיזות גיבוש דעה שלילית כלפי הזולת.
אנו צריכים לחזור ולשנן את דברי חז"ל "הוי דן את כל האדם לכף זכות", כל האדם – משמע גם אדם שנקרא לחקירה מתוקשרת... המצווה לדון לכף זכות תקפה גם במקרה שיש עובדות ברורות ומוצקות הנוטות לדון אדם לכף חובה. אך מה קורה כאשר אין עובדות כאלו? השתרשה בקרבנו תרבות השופטת אדם בטרם ניתנה לו האפשרות להוכיח את חפותו. ואגב, הנימה של הדברים הללו, נשמעת רבות מפי אנשים שנחשדו או נחקרו. העיתונות מורחת עמודים שלמים על החשדות, התמונה מופיעה בענק על גבי העמודים הראשונים, וההשפלה אותה חווה נשוא החקירה, היא פעמים קשה יותר מהחקירה עצמה.
בל נשכח כי לכל אדם כזה יש משפחה, חברים, קהילה, ובראש ובראשונה - נפש. לא אחת הועמדו אנשים על עמוד הקלון, הפסידו את מקום עבודתם, הוכפשו והושמצו, כשלבסוף התברר כי אין דברים בגו.
הנה, רק בשבוע זה התבשרנו שהפרקליטות החליטה לסגור את התיק בעניינה של רה"ע נתניה הגב' מרים פינברג – איכר, לאחר מעצר תקשורתי ישיבה של שבועות בבית מעצר. אנו צריכים ללמוד מכך גם להבא, לדון לכף זכות, להסתכל על הזולת בעין טובה, גם כשזה לא מובן מאליו.
אינני בא לכפור ב'זכות הציבור לדעת', אך לפעמים עלינו לזכור כי ישנם מקרים שבהם 'זכות הציבור שלא לדעת'! כל עוד לא הובררו העובדות, כל עוד מתנהלת חקירה ובדיקה, יש להשאיר את הדברים בפרופורציות הנכונות. להנמיך את הלהבות ולשמור על כבודו של אדם נשוא החקירה.
ונסיים בברכה בברכתו של בעל המדרש למי שאינו שופט את זולתו אלא מתאמץ לדון את חבירו לכף זכות: "כשם שדנתני לכף זכות כך ידין אותך המקום [הקב"ה] לכף זכות", מי מאיתנו אינו רוצה לקבל כזו ברכה מופלאה? שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ידון אותו לכף זכות?!!!
שבת שלום ומבורך!