כיכר השבת

"שימו לב אלי"

מטלטל • מכתב מבחור בשיעור א' אל הוריו

אך זאת אבקש מכם אבא ואמא הורי הדואגים: שימו לב אלי. הקשיבו לי גם בין המילים. תוודאו שטוב לי למרות שאני מספר לכם שטוב לי • מכתב מרגש מבחור בשיעור א' להוריו (חרדים)

| 43 | כיכר השבת |
אילוסטרציה
אילוסטרציה (צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת)

אליכם הורי היקרים - אוהבי ואהובי

קראתי את מכתבכם מלא הציפיות והתקוות. גמעתי בשקיקה דומעת את המילים אותן כתבתן מתמצית לבכם. אני יודע ומרגיש כי אכן רוצים אתם את טובתי.

אתם בוודאי שואלים את עצמכם מה קורה איתי? סקרנים איך אני מסתדר בישיבה?

אין לי ספק כי אתם רוצים לשמוע רק את האמת. עם זאת, בסתר לבכם רוצים אתם לשמוע שטוב לי ואני שמח. כי ככה זה הורים, רוצים שלילדים שלהם יהיה טוב.

• • •

ובכן הוריי היקרים, שבוע וחצי כמעט שבועיים אחרי תחילת הזמן, הרשו לי להעלות את תחושותיי על גבי הכתב.

כי דברים שאומרים בטלפון לא בהכרח משקפים את המציאות. כי כשאני מדבר אתכם בטלפון לא תמיד יש לי את היכולת להוציא החוצה מכל מיני סיבות.

ביום הראשון בישיבה היה מאוד מרגש, אבל מלחיץ לא פחות.

כמו שכבר סיפרתי לכם, אנחנו כמעט ארבעים בחורים בשיעור א'. יש בחור אחד שפעם למד איתי בחיידר והמשפחה שלו עברה דירה לעיר אחרת. יש עוד בחור מהשכונה שהוא מתפלל בבית הכנסת שלנו. רק אותם הכרתי מהשיעור שלי, כל השאר היו בשבילי חדשים. בשיעור ב' וג' יש עוד שניים או שלושה בחורים שאני מכיר. אני מאמין שבהמשך אכיר עוד בחורים.

ביום הראשון המג"ש סידר לנו חברותות. בהתחלה קצת חששתי כי לא ידעתי אם הם מתאמים לי.

עם החברותא של הבוקר אני מסתדר מאוד טוב. יש לו ראש טוב ואנחנו לומדים ב"ה במהלך הסדר. משתדלים להתכונן טוב לשיעור. עם החברותא בצהריים לא הלך לי כל כך טוב. ביקשתי מהמג"ש של הצהריים שיחליף לי חברותא, אבל הוא אמר שבינתיים כן אלמד איתו ונחכה עוד כמה ימים לראות איך זה זורם.

גם בסדר שלישי יש לי חברותא יחסית טובה, אבל יותר קשה לי ללמוד כי זה כבר שעות הערב.

בימים הראשונים שלי בישיבה הסתובבתי עם הרגשה מאוד כבדה.

מצד אחד הבנתי שאני כבר גדול שלומד בישיבה. מצד שני הרגשתי לחץ ועול מהדרישות.

נכון, גם בחיידר הייתי ב"ה תלמיד טוב והשתדלתי מאוד להקפיד על הזמנים, אבל פה אני מרגיש שיש לי יותר אחריות.

אני זוכר אבא ואמא שדיברנו על זה שבחור שהולך לישיבה יש עליו אחריות גדולה יותר, ואין דינו של בחור בכיתה ח' כבחור בשיעור א'.

כנראה שבאמת לא כל כך הבנתי את ההבדלים, כמו שחשבתי, כשאמרתי לכם שאני יודע שבחור בישיבה יש לו תפקיד משמעותי.

בבוקר הראשון כשהתעוררתי בישיבה, אחרי לילה שהיה לי מאוד לא קל, (ארחיב על זה בהמשך) חיפשתי איפה להכין לי את הכוס קפה/שוקו שאני רגיל כמו בבית, והנה אני מוצא את עצמי עומד בתור כשמימיני ומשמאלי בחורים גדולים משיעור ב' וג'

אני לא יכול לתאר את הלחץ שהרגשתי באותו הרגע. לא יודע להסביר בדיוק ממה חששתי, אולי מהאי-וודאות. אולי מהבלתי מוכר. אולי מהחשש שהם- הגדולים האלה תיכף יסיימו את החלב ואני אשאר בלי כלום. בסוף אבא ואמא, בסוף שתיתי את הקפה, אבל זה לא היה טעים כמו בבית.

בשחרית, האמת ששחרית ובכלל כל התפילות בישיבה זו אווירה אחרת. התפילה היא רצינית. מאוד נהניתי בשחרית הראשון (וגם באלו שאחרי) זה מסוג התפילות שלא הכרתי, ב"ה הרגשתי התעלות בתפילה.

לאחר התפילה המשגיח מעביר שיעור קצר בהלכה. שיעור קליל ונחמד.

ואז נכנסתי לחדר האוכל לארוחת בוקר.

ביום הראשון נכנסתי לחדר האוכל בזמן ארוחת ערב, אבל מיד יצאתי החוצה. לא היה לי כל כך תיאבון. גם היו לי את העוגיות שאמא הכינה לי, אז עליתי לחדר ואכלתי מהן קצת.

אבל בבוקר אחרי שחרית הייתי רעב, ונכנסתי לחדר האוכל.

פתאום הפנמתי שאין לי פה את אמא שמכינה לי את האוכל במסירות, אלא אני צריך לדאוג לעצמי.

התארגנתי קצת עם אוכל. בעיקר בשביל שלא אהיה רעב במהלך הבוקר. במהלך הארוחה דיברתי עם עוד כמה בחורים שישבו יחד איתי בשולחן.

ככלל יש פער עצום בין האוכל של הישיבה לאוכל של אמא בבית. הטעמים. הריחות. הכמויות. כשאני נכנס לחדר האוכל אני מיד חושב על האחים שבבית שנהנים מהאוכל של אמא.

אני משתדל להגיד לעצמי ש"כך היא דרכה של תורה" וכו' ובאמת שהאוכל בישיבה מאוד טוב, אבל זה גורם לי לגעגועים.

כשאני מסתכל על הבחורים האחרים בישיבה, אני מקנא בהם. זה נראה שכייף להם. נראה לי שהם דווקא נהנים ומתחברים מהר לשאר הבחורים, נראה שהם התרגלו לאוכל ולפנימייה מאוד בקלות,

ואני, אני מרגיש שאני לא כל כך מחובר.

כמה פעמים רצו לי בראש מחשבות שאולי אני עוד לא מספיק בשל ובוגר בשביל ללמוד בישיבה?

מצד שני, אני כן רציתי לצאת כבר לישיבה. כן חיכיתי להרגיש גדול יותר. כן חיכיתי להזדמנות שכבר אהיה "ישיבע בוחער"

ואני שואל את עצמי, אז מה יהיה?

בלילות, התורים לטלפון הציבורי ארוכים כל כך, וכשכבר מגיע תורי, אני רואה את עיניהם של שאר הבחורים הממתינים ורוצים אף הם לשתף את הוריהם מחוויות הישיבה.

וכשקשה לי ואני רוצה לשתף אתכם עם התהיות והמחשבות, עם ההתמודדויות והדילמות, אני חושש לספר יתר על המידה, שמא דמעה סוררת תזלוג מעיני ללא שאשים לב, ומה יחשבו עלי הבחורים האחרים?

או אולי תחשבו שמאוד קשה לי ותדאגו לי, ואינני רוצה שתהיו מודאגים בגללי.

בלילות- "על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי" ביקשתי להיות בבית ולהרגיש את החום של הבית. את האהבה של הבית. לשמוע את קולך אמא כשאת קוראת לי 'לילה טוב'

"ביקשתיו, ולא מצאתיו" המיטה היא לא כמו בבית. המיטה רחוקה מלהיות נוחה כמו בבית. החדר הוא לא כמו בבית. בחדרי עוד שלושה בחורים. נחמדים וטובים הם חברי החדר, אך האם אוכל לשוחח עמהם אחרי כיבוי האורות כפי שהייתי רגיל לעשות בבית יחד עם מוישי? בפנימייה יש מדריך האחראי על השינה העומד על גבינו, ודואג שלא נצא מן החדרים ולהסתובב במסדרון קצת, ואני מתקשה להירדם. זקוק למעט אוויר. זקוק למעט שחרור.

בעצם זקוק למעט בית.

אני יודע אבא ואמא כי את הטוב ביותר אתם רוצים עבורי.

אני יודע גם כן שאת הקשיים שאני חווה, חווים עוד עשרות בחורי שיעור א' שזה עתה החלו את לימודיהם בישיבה קטנה. אני יודע שאינני היחיד

אך זאת אבקש מכם אבא ואמא הורי הדואגים

שימו לב אלי. הקשיבו לי גם בין המילים. תוודאו שטוב לי למרות שאני מספר לכם שטוב לי.

בבקשה, תעקבו אחרי ותשימו לב, כי אולי אני לא אדע לזהות את הקושי בזמן. אין לי את הכלים לזהות באמת מתי אני מתמודד עם משהו שיש לי את היכולת להתמודד, ומתי זה מעבר ליכולות שלי.

אנא הורי המסורים, היו בקשר עם צוות הישיבה, ותבדקו יחד עמם איך אפשר להקל עלי את המעבר מהבית החמים והנעים למסגרת הישיבה. תחשבו יחד איתם איך להעצים אותי ולתת לי את הכלים הנכונים לגדול ולהתבגר.

או אז אמא ואבא, בעז"ה עוד תראו ממני הרבה מאוד נחת...

בהערכה
בנכם שזה עתה עלה לשיעור א'

  • נכתב ע"י יהושע בוקסבוים, מחנך. מלווה ויועץ רגשי
תוכן שאסור לפספס
43 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

התגובה נשלחה בהצלחה.
בקרוב התגובה תיבחן ע"י העורכים שלנו, אם תימצא תקינה תפורסם באתר.
התגובה נשלחה בהצלחה.
בקרוב התגובה תיבחן ע"י העורכים שלנו, אם תימצא תקינה תפורסם באתר.
26
אני כול כך מתחבר לכתבה ולמכתב מילה במילה משום שכך קרה עם בני שיחי'
עמי
25
משעמם עד מוות. תינוק ממש מפונק ומעצבן
אני
24
אין לו את העוגות של אמא כפרה .תעקבו אחריו גם את השוקו שתו לו אוי ויי
רפול

הצגת כל התגובות

23
אין להוציא ילדים רכים מהבית למוסדות ביחוד ישיבות שבהן לומדים רק בני מין אחד. דבר המביא לכל סוגי ההתנהגויות.אלה הם ילדים רכים בנפשם. יש לתת להם ללמוד בסביבה מוכרת קרובה למקום מגוריהם, כך שבסוף יום הלימודים ישובו הביתה.
פלוני
22
אחקי הקושי מגיע ההצלחה
יהודה
21
תכף הבחור הזה לא ירמה לחזור הביתה מרוב שהוא התאהב בישיבה, הכל בסדר, ככה כולם התחילו. גם אני בכיתי בשיעור א ישיבה קטנה מגעגוע להורים, ולאחר מכן הגיעו ימים שהייתי בוכה בבין הזמנים מרוב געגוע לישיבה, כך שצריך לקחת הכל בפורפורציות. והיו לי הורים מקסימים ומדהימים. עם כל זה, אין כמו הישיבה. בהצלחה
גדי
20
מאוד חשוב וטוב לכתוב את הרגשות על נייר זה גם משחרר הורים נא לשים לב לפני שיהיה מאוחר
אבלין
19
מטלטל כל מילה בסלע החזיר אותי 20 שנה אחורה אויי כמה שזה נכון וכמה מהבחינה הזאת לא השתנה ולא ישתנה הרבה כך היא דרכו של עולם והפקיחת והשימת עיניים חשובה על כך הן מצד הצוות בישיבה והן מצד ההורים בשלט רחוק עד כמה שניתן
דוד
18
קראתי ובכיתי יש לי אח צדיק בישיבה קטנה שיעור א ופשוט בכיתי זה ריגש אותי כלכך אני גם מכירה המון בחורי ישיבות בסביבה שלי ותחשבו על זה הם באמת נימצאים בהיתמודדות יום יום שעה שעה אחחחח כמה אנו צריכים להעריך בחורי ישיבות ......חיזקו ואימצו
צפתית
17
בדיוק על זה התכוון הרב שטיינמן: בחורים בישיבה קטנה שילכו כל יום לישון בבית החם האוהב המבין המפנק
אחי
בפנימיה. יש כמה שזה מתאים להם להיות בפנימיה ולא מפריע להם (מכיר כאלה..) אז זה בסדר,אבל בכללי- צריך לאפשר ללכת הביתה.
דוד
16
אחי ילד מיוחד היה תלמיד שלו לפני קרוב לעשר שנים. ועדיין בכול עת מזכיר את המורה יהושע בוקסבוים , מורה נפלא, מלאך אמיתי
לייזר
15
תרגיעו חברה, קשה קצת אז מה מה אתם הופכים כל קושי למטלטל ונוראי מרגש והיסטרי, כל החיים קשים, כל ההתחלות קשות, תנו לילדים לגדול לבד, די תרגיעו עם כל הרגשי רחמים הללו. לא צריך לעשות מכל דבר דרמה...... הרי ביננו זה מכתב שכתב איזה עיתונאי, ולא שום בחור משיעור א'.
אברך מבוגר
14
לא הייתי בטוח שהייתי מצליח לקרוא אותו בלי להתרסק לחלוטין. הכותרת נתנה לי הכנה נפשית. תודה!! נו באמת...
נרקיס
13
זה נכון מה שהוא אומר אולי לשבוע הראשון אחר כך מתרגלים וחוץ מזה הוא יכול לישון בבית כל לילה ואם הוא גר מחוץ לעיר אז פעם פעמיים בשבוע זה כמו שיש שיעורים של שעתיים וחצי אחר כך הפסקה של רבע שעה וסדר של שעה וחצי בת''ת בחיים לא היה לי ככה אבל מתרגלים כך זה החיים
רפאל
12
מבחינה אסתטית לתת הרגשה של בית לפחות בישיבות קטנות. לי עדיין אין ילדים בישיבה קטנה, אני מקווה שעד שיגדלו דברים ישתנו, לא לחכות שהנערים ינטשו את הישיבות ואולי אז לחשוב לנסות לשפר את התנאים מהרבה בחינות. ויש מה לתקן! חכם עיניו בראשו.
הדס
11
התפעלתי מכושר הכתיבה ,עד שראיתי כתוב שמחנך כתב את זה. אך כל זה באמת נכון,אני כרגע שיעור ב' י''ק ,בתחילת שיעור א' באמת הרגשתי את כל זה,על אף שאני חוזר הביתה כל יום,ההסתגלות הייתה קשה לי במיוחד,כי אני הראשון בבית בישיבה ולא היה לי מושג מה הולך להיות שם ואיך,ובנוסף אף חבר מהחיידר לא הלך לאותה ישיבה שאנ
י
10
לכתוב בסוף, אחרי שהכל נקרא, שזה מפוברק, זו הונאת דברים. עצם העובדה שרוב המגיבים, לא הבינו שמדובר במכתב של רב, מלמדת על ההונאה. הכותרת אומרת מכתב של ילד. זהו שקר גמור, שמטרתו להונות את הקורא. זה בדיוק כמו לכתוב: לא לדרוך על הדשא, אבל את ה"לא" לכתוב בגודל נמלה, וכך להכשיל. אני יכול להציע עוד כמה כותר
לא תונה!
9
מתי זה יפסק??? לא פלא שיש כל כך הרבה בחורים שנשברים ונושרים הכללים בישיבות הם מאוד נוקשים וקשים בשביל ילדים כל כך צעירים
חיה
כדאי לכתוב רק דברי אמת ומציאות נכונה תודה
רעות
8
מרגש איזה כתיבה עוצמתית ונוגעת יישר כח!
אני
7
זכינו להכיר מקרוב את פועלך המסור והרגיש גם בקרב בחורי ישיבה שזקוקים לאוזן קשבת ולב רגיש כשלך וראינו אותך מיישם את המסרים שבכתיבתך - ששווים בפיך ובליבך- מאזין, מסייע, מייעץ וגם חולץ שרוולים ומכין "שקשוקה" לארוחת ערב כשצריך (במקום שאין איש...) אשרינו שזכינו ותודה על הדברים הרהוטים שמעוררים מחשבה נוספת
חישבנתי דרכי
6
כמה נכון הוא הדבר שהמעבר בין הבית לישיבה עם כל הטוב בו להרגיש כבר גדול ושאני כבר בשיעור א' בישיבה זה דבר נפלא אך הגעגועים לבית חם ומפנק הדבר קשה מאוד אך דבר אחד אציע לא לשמור את הקושי בבטן אלא לדבר ולהעביר או להורים או למשגיח או לכל אשר תחפוץ כי השמירה בבטן בסוף תתפוצץ והמצב יהיה הרבה יותר קשה
מיכאל
5
התורה מרחמת ומצווה לא תיקח האם על הבנים. ופה לוקחים את הבן לישיבה, ומנתקים אותו מחבל הטבור שהיה מחובר לאמו עד לפני כמה ימים.ובעקבות המכתב המזעזע,האימה והבן גם יחד לא ישנים בלילה מרוב דאגה מה ילד יום.
דן סגל
כל אחד עובר קושי בעת מעבר למקום חדש זכורני כבחור בשיעור א את הקשיים (אז הורי היו מגיעים לישיבה באוטובוס)אבל זה חישל אותנו אם יש חום מההורים והצוות בישיבה מפרגן זה מקל מאוד. אני אישית כבר בשבוע השלישי היה לי יותר קל, הדבר היחיד שהיה קשה לי זה הלחץ בלימוד אבל גם לזה התרגלתי. המכתב פה משקף מאוד מה שעוב
אלי
4
כמו כל שאר המכתבים בנושאים שונים נראה שיש כאן עבודה מלוטשת של עבקונה שמנתבת את הבחורים מה לחשוב ומה להרגיש
נו
3
פשוט לקרוא ולבכות מרגש מאד
שמעון
2
שמעתי מילה טובה מהמשגיח או ממגיד השיעור הכל יבש אין אהבה אין נשמה וזה מה שחסר לכל הבחורים ובפרט למתחילים אין לב אין נשמה כלום....
משה
1
הורים יקרים, מזה שמסרתם המכתב לעיון הציבור נראה שאתם מעוניינים בתגובות, ובכן בחור יקר, נראה שאתה בחור מאד עדין גם במחשבתך, וגם בההתנהגותך, וזה טוב מאד, אבל כנראה מתוך דבריך, שאתה מאד קשור לבית ועטוף בסינר של האמא שתחי', אבל דע לך ידידי שהחיים דורשים הצלחה, וזה מחייב התגברות על ההרגשות הנחמדות, וה
יוסף
אלא איש חינוך שלדעתו כך מרגיש בחור בשיעור א'.
יאיר
אולי גם יעניין אותך
חדשות חרדים