כאילו הוא יצא ממצרים.
מדוע אדם חייב לראות את עצמו כאילו הוא? מה רע בשמירת המסורת, בסולידריות, באחווה לאומית? מה רע בציון יום חירות לאומי?
ומה זה בכלל 'חייב'? ואם לא? הוא עובר על איסור?
חייב אדם לשמח את אשתו ברגל.
חייב אדם להתבשם בפורים.
חייב אדם להקביל פני רבו ברגל.
חייב אדם לברך על הרעה.
מהן אותן חובות? מה עניינם?
חז"ל, שאינם מצווים ציוויים, משתמשים בלשון 'חייב' פעמים רבות (מילה שאינה מופיעה בתנ"ך), כדי לתאר מצב של אילוץ דתי, חברתי, ממוני או אישי. כלומר, המצב הוא כפוי. עליך ליישמו. אין בפניך ברירה אלא לקיימו.
לאדם החפץ חיים יש חובות שעליו לשלמם כדי לנהל אורח חיים נכון ותקין. כך יוטלו עליו חובות ממוניים ואישיים שונים.
בהניח שאתה אכן מעוניין לשמוח בחג - חובה עליך לשמח את רעייתך.
בהניח שהינך חפץ בחדוות הפורים - התבשם ביין.
בהינתן שרצונך לחיות בעולם אמוני - ברך על הרעה.
אם חפץ אתה לשמש כתלמיד הגון, הקבל פני רבך בחג.
רצונך לחוש את חירות חג המצות? עליך לראות את עצמך כאילו אתה יצאת ממצרים.
אך מדוע כה נחוץ שיראה האדם את עצמו כיוצא מצרים? מדוע אין די בשמחה בדבר שארע לאבותינו ושעליו אנו מודים להשם יתברך?
• • •
מיליארדי בני אדם כבר נולדו, אך עדיין חוגגים את יום הולדתם בכל שנה ושנה. מדי יום ביומו נחוגים בעולם מיליוני ימי הולדת.
מיליארדים חגגו וממשיכים לחגוג את נישואיהם ואת לידת צאצאיהם. לשמחה מה זו עושה? איך הדבר עדיין ממשיך לשמח אותנו כשהוא כל כך נפוץ ובנאלי? כשהוא כל כך מובן מאליו!?
התשובה האחת והיחידה היא שהשמחה היא דבר אישי סובייקטיבי שאין לו קשר לגלובליות. אין שום השפעה על שמחתי משמחת אחרים. השמחה היא דבר אישי ואינטימי, אני שמח בדברים שקורים לי, גם אם הם קרו פעמים רבות לאנשים רבים. אין כאן ניסיון לאובייקטיביות ולראיה מכילה ורוחבית. יש כאן סובייקטיביות בטהרתה, אגוצנטריות כמעט.
אין דרך לחוות שמחה בלי שהדבר נוגע לי באופן אישי. אין אפשרות לשמוח בנצחונה של הקבוצה היריבה, למרות שמבחינה אובייקטיבית מישהו ניצח.
כשמלאכי השרת ביקשו לומר שירה על ים סוף - תמה עליהם הקדוש-ברוך-הוא, כיצד ניתן לשורר על מעשיו הטובעים בים? אך בני ישראל שוררו בעוז. הניצחון נגע להם.
השתתפותי בשמחת הקרובים לליבי איננה באה ממקום של הזדהות והכלה, אלא מתחושה אישית ופנימית שקרה לי משהו טוב - לי המשפחתי, לי החברתי, לי הלאומי, לי הקולקטיבי.
אם נדרוש מאדם לחוג את חירות אבותיו - הדבר לא יהיה רק קשה עבורו, אלא בלתי אפשרי. מה לו ולשמחתם? במה חירותם משפיעה עלינו כאן ועכשיו?
• • •
שמעתי השבוע מישהו שהתבדח על חג הפסח בקרב אוכלוסיות מסויימות בחברה הישראלית המודרנית, כשמישהו מזכיר שמנהג האשכנזים שלא לאכול קטניות, שואלת האם 'ארנבת זה קטניות?'.
להכיל אותם? האם הם מסוגלים לחוש איזו שהיא תחושת שייכות עם יוצאי מצרים? אם קיום חגם הוא מעשה סימבולי, מחווה של סולידריות, מה להם ולחירות?
• • •
ישנה דרך אחת ויחידה לחוג את חג המצות: לצאת ממצרים.
כך, ישנם רבים המקיימים את חובם, שומרים שבת כדת מחללה, מניחים תפילה על זרועם ועל ראשם, עטופים בטליתם ומפיקים צלילי פילולים בכוונת המצוות ובכוונת המילים, אך ליבם בל עימם. אלה לא קיימו מעולם מצווה. אינני מדבר על חשבונם כלפי בית הדין של מעלה, בכך אינני יודע דבר וחצי דבר, אלא על מעשיהם כאן בעולם הזה, על השפעתם על בני ביתם.
בית שבו ראה הילד, החניך, התלמיד, את הוריו-מוריו מקיימים מצוות כאדם הדש בעקביו, מצוות וחומרות שככל שמקפידים בהם יותר, כך דשים אותם בהידור רב יותר בעקבם, איך הדבר ישפיע על אישיותו של הצעיר? האם הוא ירגיש תחושת שייכות? האם הדבר יגרום לנפשו להתעלות?
ומנגד, ישנם רבים שנפתחו לפניהם שערי ליברליזם, המכילים את כל צקצוקי לשון אויביהם כלגיטימיים, החוגגים את חגי כל העמים ומקבלים את מעשי כל החוגים, השואפים להרמוניה קוסמית ולגלובליזציה.
בית שבו ראה הילד, החניך, התלמיד, את הוריו-מוריו מקיימים מצוות כאדם הלש את העיסה, באגביות ואדישות ובלא תשומת לב, בעודם 'מכילים' כל שונה, מעבדים את עיסתם ומאבדים כל יחודיות. איך הדבר ישפיע על אישיותו של הצעיר? האם יחוש הוא תחושת שייכות והתעלות?
• • •
לא כן אדם הרואה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. החש את חירותו, היודע את מעמדו, המכיר בערך יחודו וקיומו, המודה לבוראו שגאלנו וגאל את אבותינו ממצרים, היודע שאילולא שהקדוש ברוך הוא גאלנו - הלא אנו ובנינו משועבדים היינו. אם אני אינני בן חורין - אין משמעות לחירות כלל ועיקר.
• • •
יהי רצון שנזכה לקיים את חובנו, עבור עצמינו, עבור חינוך ילדינו, עבור עתיד העם הזה, לראות את עצמינו כעם יוצאי מצרים. בני חורין.