הקיצוניות עומדת היום אצל עמוד הקלון בשיח הפופולארי, היא מוצגת כסיבה לכל פגע חברתי. הנאשמים הם תמיד הקיצוניים או הקיצוניות. וכידוע, נאשם תמיד אשם. קיצונים פגעו, קיצוניים אמרו, קיצוניים הפגינו, ואוטומטית כל אלה מקוטלגים שלא לחיוב. דתיים קיצוניים, שמאלנים קיצוניים, ימנים קיצוניים, לאומנים קיצוניים, כולם נדרשים לגנאי. המתינות לעומתה משתמעת כדרך הישר, המתונים הם הרציניים ועמדותיהם ראיונות למשקל. וזה, גבירותי ורבותי, טעות.
אין יתרון מובנה במתינות, ואין בעיה מובנית בקיצוניות. לא זו אף זו, שלא תטעו לומר שהקיצוניות והמתינות הן שוות משקל – אלא המתינות נחותה מן הקיצוניות.
ראשית, קיצוניות מהי? דעה קיצונית היא דעה אשר שונה מן הדעה המקובלת. ה"מקובלות" של רעיון לא מהווה בשום צורה הוכחה לנכונותו או למוסריותו. רוב ואף קונצנזוס יכול להחזיק ברעיונות שגויים, רעים, אכזריים או טיפשיים. אילו רוב מוכיח נכונות, אזי הנצרות היא הדת הנכונה (מספרית, זו הדת הנפוצה ביותר בעולם), והעולם בכלל הוא שטוח (רוב האנושות כך חשבה בעבר). לאורך ההיסטוריה הרבה מאד טעויות היו פופולאריות לאורך זמן, והרבה מעשי זוועה היו מקובלים.
בשטחיותם, מניחים הבריות כי פופולאריות של רעיון, יש בה כדי להוכיח כי אינו שגוי. והנחת יסוד זו חסרת יסוד. פופולאריות איננה ראיה לכלום. העוילם אכן יכול להיות גוילם (כמובן, לא בהכרח). אנשים מתרשמים ממראה עיניים, ובמראה עיניים העולם הרי הוא שטוח. העובדה שהרבה אנשים מקבלים את אותו רושם שגוי, לא הופכת אותו ל-לא שגוי.
עובדה שחשוב לדעת – ביטוי של רעיונות לא מקובלים, זה מעשה שאיננו מתגמל חברתית, בלשון המעטה. אנשים אשר יש להם דעות שונות, ובמיוחד שונות באופן מהותי, יעדיפו לרוב שלא להביע אותן אלא "להחזיק בבטן". אנשים יצביעו לביבי או לש"ס, אך לא יספרו בעבודה על ההצבעה שלהם. אנשים יביעו בנינוחות דעות אשר קל יהיה לגייס הסכמה להן מהסביבה, או לפחות הן לא חריגות בצורה משמעותית. בני אדם הם נורמטיביים מטבעם, והבעת דעה חריגה, ובמיוחד עם חריגה באופן קיצוני, דורשת אומץ או מוטיבציה מיוחדת או יכולת לשכנוע אשר תוביל גם אחרים לאמץ דעה זו ולהופכה לנורמה. לרוב, מדובר על שילוב כלשהו של שלושתם.
לרוב בני האדם הנורמטיביים יש תפיסות, מחשבות ועמדות כבושות, אשר אינם נותנים להן פומביות, כיון שהם מעדיפים לתחזק תדמית "מתונה" אשר מקובלת על הסביבה. המתינות, איננה אלא אחת מן השתיים – פשרה או חוסר הכרעה אינטלקטואלית בין רעיונות מנוגדים (מפלגת מרכז סטייל, אני לא קיצוני לאף צד). או לחילופין, כבישת דעה אמתית והצגת עמדות "פושרות" כלפי חוץ.
כיון שהנורמה המצויה אין בה כדי לתקף את התפיסות המקובלות כנכונות או כמוסריות, כמוסבר, כאשר אדם מזהה אמת או מוסר ברעיון "קיצוני" ובלתי מקובל בעליל, יש ערך רב לחברה ולאנושות שיפיץ רעיון זה ברבים. רק דמיינו איפה הייתה האנושות היום אילולי האנשים שערערו על הרעיונות ה"מתונים" והמקובלים, איפה היינו אילולי משה רבינו בקיצוניות רדיקלית ביקע את פרדיגמת הבצלים והשומים של העבדות, איפה היינו אילולי גלילאו התעקש על נוע תנוע, איפה היינו אילולי החזון איש והעגלה הריקה, אילולי איינשטיין המרחב והזמן, ואילולי כמעט כל המנהיגים הגדולים, ההוגים והמדענים, אשר התעקשו על האמת שלהם. רק דמיינו מה היה אילו היו נכנעים לדחף לנורמטיביות עם הסביבה.
ברוב המקרים, הרעיונות הקיצוניים המובעים אינם קפריזיים. נהפוך הוא, כדי להביע הרעיון וגם להיחשב נורמטיבי, הקיצוניים יחשבו פעמיים ויותר על עמדתם וינמקו אותה בצורה איכותית יותר ועמקנית יותר מרוב מוחלט של האנשים. הם ינסו להאיר את עיני כולם שהעולם איננו שטוח, למרות שהוא נראה כזה.
ישנו זיהוי שגוי שאנשים מזהים בקיצוניות את הרודנות, נאצים, היטלר, הוא אכן היה קיצוני ותוצאות קיצוניותו ידועות. את זה יש לשים על המאזניים מול שתי עובדות פשוטות:
1. כפי שקיצוניות יכולה גם להרע, כך גם המתינות. הרבה רוע נעשה במסגרת ה"מתינות" המקובלת. הרבה מעשי עוולה היו בגדר נורמה בעבר. כך שאין בקיצוניות יותר רוע מאשר בנורמטיביות. 2. קיצוניים (כאמור) רבים היו שהביאו לקדמה ולהתפתחות.
לכן, בגלל החשיבות שיש לחברה בהתפתחות רעיונות והתקדמות מדעית, בגלל איכות הטיעון אשר הקיצוניות באופן כמעט אינהרנטי נושאת בקרבה, לא רק שאסור לפסול דעות קיצוניות רק בגלל קיטלוגן כ"קיצוניות", אלא יש לתת לדעות קיצוניות משקל גדול יותר מאשר דעות "מתונות".
הצגת כל התגובות