ברוקלין של צביעות: יאיר לפיד, סיי ציז'

(צילום: מתוך 'ברוקלין של קודש', באדיבות 'החדשות')

הסדרה המעולה של יאיר שרקי על חיי היהודים החרדים בארה"ב, הותירה אותי מחויך באופן רצוף במשך כל הצפיה בפרקיה השונים. כך ממש, מצאתי את עצמי מחויך גם שעות ארוכות לאחר שסיימתי לצפות בה. כנראה שמטר החיוכים הבלתי פוסקים של החרדים ה'חוצניקים' החמודים שהופיעו בה, הדביק אותי באופן פיזי ממש. החיוך המדבק. איזה מתוקים הם החרדים שם, ממש נופת צופים. והם גם עובדים, לא פרזיטים כמו החרדים הישראלים. האידיאליה המושלמת של דמות החרדי. או כמו שהיטיב לסכם זאת יאיר לפיד "הם נראים ממש כמו שסבא שלי ושלך היו נראים. ככה נראים יהודים".

ברוקלין של קודש • עוד בנושא:

• יאיר שרקי במסע בקהילה החרדית באמריקה • צפו בפרק הראשון
• יאיר שרקי במסע בעיר הענייה ביותר בארה"ב • צפו בפרק השני
• יאיר שרקי על עולם העבודה החרדי בארה"ב • צפו בפרק השלישי

ובכל זאת, יתוש קטן בחלק האחורי לא הפסיק לנקר ולהרוס לי את כל החגיגה. על אף רצף השאלות - חלקן חטטניות משהו - שהעלה שרקי במהלך הכתבה בפני יהודי חו"ל, נותרה שאלה אחת שהוא פספס. ומנקודת מבטי נראה שבשאלה זו טמון ההבדל האמיתי. לב הענין כרוך בה, ונדמה שאף אחד לא רצה לגעת בה. יתכן אף שהוא העדיף שלא לעסוק בה מחוסר ענין עבור הצופה החילוני, אך עבורנו חשוב לזכור אותה ולהעמידה מול עינינו. שלא ניפול בפח של נופת הצופים הזו.

הכיצד יתכן שאותה יהדות חרדית בארה"ב השבעה והמפונקת, אותה יהדות ליברלית ומכילה שהופיעה על המרקע הקטן בישראל בימים האחרונים, הנפיקה אך לפני חודשים מספר עצרת ענק באצטדיון ניורקי המכיל עשרות אלפי מקומות ישיבה, עצרת תפילה ומחאה שכוונה כנגד "גזירת הגיוס" הנוראה המרחפת מעל אחיהם שבארץ ישראל? הקורא החרדי יודע גם שאילולי הקרב שנערך בדקה התשעים מבתיהם של גדולי ישראל כאן בארץ, אותה עצרת היתה עלולה להיות גדולה ומשמעותית בהרבה.

האם החרדים המחויכים והליברליים שהופיעו על המסך יכלו להסביר לצופי ערוץ שתים מדוע הם או חבריהם כתתו את רגליהם על חשבון שעות העבודה - שכה חשובה להם - על מנת להביע את דעתם בנושא שאיננו נוגע אליהם והוא מנוגד בתכלית לתפיסת עולמם המכילה והפתוחה ? או אולי להחכים אותם בהבנה, מדוע הם ורבים מרעיהם ומקהילתם תומכים רעיונית ומממנים באופן ישיר את הזרמים הקיצוניים הקיימים כאן בישראל וכך מאפשרים להם להתבטאות ולהשפיע הרבה מעבר לגודלם היחסי?

ואם חשבתם שהשאלה הזו איננה רלוונטית לענין שבו עסקה הכתבה, הייתי מציע לכם לצפות שוב בפרק התגובות שלה. כאמור, יאיר לפיד רץ מיד להצהיר שהיהודים הללו נראים בדיוק כמו שסבא שלו היה נראה. האמירה הזו מקוממת כל כך עד שקשה להאמין שהיא אכן נאמרה על ידו של האיש הזה. כך מתבטא יאיר לפיד על הספונסרים והתומכים הגדולים ביותר של מתנגדיו האידיאולוגיים המרים? האם סבא שלו גם נהג כך ? ואולי אנו חוזים שוב בנבטי השותפות האידיאולוגית שנרקמה בין דרכם של הקיצוניים שהפכו את סוגיית הגיוס לדגל הקיום שלהם, לבין דרכו של יאיר לפיד שגם הוא הפך אותה לדגלו ורק מהצד ההפוך. זה מכאן וזה מכאן, הצד השווה שבהם הוא שדמותו המאוזנת והריאלית של חרדי סטנדרטי מן השוק מוציאה אותם מאיזון. שישתו כוס מים קרים.

• • •

בכדי להבין את התשובה לשאלה הנוקבת הזו, צריך להבהיר נקודה נוספת. כיום כולנו מבינים ורואים שהיהדות החרדית בישראל היא חלק מהותי מסיפור קיום והתבססות העם היהודי בארצו. החרדים נמצאים כאן כדי להישאר ואף כדי לגדול ולשגשג. מאוכלוסייה שמנתה 4.0% בשנת 1980, הפכנו להיות 11.2% מכלל האוכלוסיה בישראל, ועוד היד נטויה בתחזיות דמוגרפיות מרחיקות לכת לעשרות השנים הבאות.

לאור המספרים הללו, ומהיכן שלא תבחן את היחס של המגזר החרדי למדינת ישראל ולמוסדותיה, החל מהגישה הקיצונית שמתנגדת לחלוטין למפעל הציוני ורואה בו נסיון שיש להילחם כנגדו, והמשך דרך הגישה המרכזית שרואה במפעל הציוני התפתחות שמימית שיש להתבונן בה לעומק ולהלך אחר דעת גדולי ישראל בשאלת היחס אליה. כך או כך, נסיון או התפתחות שמימית, עם מספרים ותחזיות כאלו ברי לכל שהחרדים נמצאים כאן והם חלק מהאתגר הגדול הזה של להיות כאן. הם חלק ממלחמת הקיום החברתית, הכלכלית, הרוחנית, והדתית של העם פה. (אגב. ירצו או לא ירצו, מהר מאוד הם יבינו - או שהם מבינים כבר - שהם גם חלק ממלחמת הקיום הבטחונית של העם. מי בלימוד תורה, ומי בכל דרך אחרת).

הדרך הקלה ביותר היא לוותר על להיות חלק מהסיפור הזה. לברוח לאמריקה השבעה והמחבקת, ולחיות שם על זרי הדפנה. משמעותה של האופציה הזו היא לוותר על המגורים כאן בארץ אבותינו, לברוח מהאתגרים הרבים שטומן בחובו המפגש היומיומי עם הציבור היהודי שאיננו שומר מצוות, ולהרים ידיים מראש אל מול הדילמות וההתמודדויות שהמפגש הזה מציב. זוהי בדיוק האופציה אותה הציג שרקי בסידרה המעולה שלו: אופציה של חולשה ובריחה מהאתגר הבסיסי ביותר שהזהות היהודית והחובה הדתית מציבות בפנינו. לוותר מראש ועוד לטעון שהויתור הזה זו הדרך שעלינו לחקות.

אך האמת היא שהדרך הזו היא דרך של חולשה. ברגע של מבחן, אל מול האתגר המורכב הראשון שנקרה בפניה, היא לא עמדה אפילו רגע אחד. יהודי אמריקה נפלו שדודים אל מול גלי הסתה ילדותיים של הזרמים הקיצוניים מהארץ, ויצאו בהמוניהם לזעוק כנגד גזירת גיוס מדומיינת שלא התחילה ולא נגמרה. כמה עלוב.

הסיפור של הגיוס הוא רק דוגמה אחת שממחישה את כל הענין. וזה בדיוק מה ששרקי פספס, השאלה הזו היא לב הענין. תראו כמה קל לחיות שם ולחוות דעות על מה שקורה פה. ולעומת זאת, כמה קשה לחיות פה ולהתמודד יום יום עם המציאות עצמה ועם הקשיים שהיא מציבה: אחוזי הנושרים ההולכים וגדלים, ההסתה הבלתי פוסקת כנגד הציבור החרדי, השנאה והניכור המופגנים מידי יום כנגד הציבור החרדי מחד והניסיונות לשנות את אורחות חייו מאידך, ובתוך כל אלה יש צורך אף להתמודד עם אתגר הקיום הכלכלי, ועוד ועוד.

שימו לב למשל לדוגמה הבאה: אברך חרדי בוגר ישיבת ליקווד יקבל הכרה אקדמית על חלק מהשנים שהוא בילה בישיבה. תנסו לספר את זה לחברי המל"ג כאן בישראל, הצחקתם אותם, גם אחרי שבוגר ישיבת פוניבז או חברון יוציא תואר אקדמי כדת וכדין במוסד מוכר, הוא לא יזכה להכרה על לימודיו בישיבה כ-12 שנות לימוד לצורך התמודדות במכרזים ממשלתיים. הם פשוט לא מכירים בכלל בשנות הישיבה כשנות לימוד. יהדות ארה"ב לא נאלצת להתמודד עם הניכור והשנאה הזו. השכן של היהודים הנחמדים שדברו למצלמתו של שרקי הוא היספאני או כושי. ההיספאני או הכושי לא רוצים לשלב את החרדים ולא רוצים לשנות אותם, למעשה - הם בכלל לא מעניינים אותם. וזה שונה מהותית מיאיר לפיד שמנופף בסבא החרדי שלו ומנסה אגב כך ללמד את ילדינו כיצד הם צריכים להיראות. כך תראו ישיבה שיכולה להיות גם קולג' רק במדינה בה יש חופש דת מוחלט ואין כל חשש להתערבות בתכנים ובארחות החיים. וכך גם בדוגמאות נוספות שממחישות שכאשר אין צורך בהגבהת החומות מפני נסיונות ומפני רוחות של שינוי, ניתן להקדיש משאבים רבים יותר לתהליכים בבית פנימה ללא כל חשש.

רק בהבנה זו, טמונה התשובה לשאלה כיצד יהדות ארה"ב שמעולם לא נאלצה להתמודד עם אתגרים שכאלה, יכולה להקדים בניחותא ולצאת ממקום העבודה שלה (שמתחיל ב50k לשנה. זוכרים ?!) בכדי למחות כנגד החילויינים בארץ ישרואל שרוצים לגייס את כל תלמידי הישיבעעס, ורגע לאחר מכן אתה מוצא אותם כבר מחייכים למצלמה של ערוץ 2 הישראלי והחילוני. היי. אנחנו לא כמו החרדים הפרזיטים בארץ ישרואל. אנחנו שונים. היי יאיר לפיד, דו יו סי מי ? רי לאב יו. סיי ציז'. דש לסבא שלך. אנחנו ממש כמוהו. ולנו לא נותר אלא לתהות: האם גם הצביעות הזו היא חלק מהדמות היהודית שיאיר לפיד מדבר עליה?

לצד זאת, צריך גם לומר את האמת. הסדרה של שרקי מרתקת כיוון שהיא מציגה גם את ההתמודדויות הייחודיות שעומדות בפני הקהילה החרדית בחו"ל. אינני חולק על כך שאף הם נדרשים לעמוד בפני סוגיות רבות. אך לצד ההכרה באלו, יש צורך אחת ולתמיד לקרוע את מסיכת הצביעות הזו שקוראת לנו ללמוד כיצד להתנהג מאחינו החרדים שבחו"ל. איננו זקוקים ללמוד מהם דבר. אפשר אולי להציע שייקחו אליהם את יאיר לפיד ליום אחד, אחר כך נדבר. עשינו דיל?!