"אבקש מאוד לא להספידני, לא בפניי ולא שלא בפניי... לא להדפיס מודעות על הלוויה. מספיק שיהיו רק עשרה אנשים בלוויה. מקומי בבית החיים בין אנשים פשוטים. לא לכתוב על המצבה שום תארים, רק פ"נ ר' אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי שטינמן. המצבה תהיה הכי זולה ופשוטה. לא לבזבז כסף עבור קניית מקום בבית הקברות ביוקר. לא להזכירני בשם צדיק או ירא שמים, כדי שלא אתבזה על ידי זה בעולם האמת"... (מתוך הצוואה)
• • •
מה מביא דור חרדי שלם להתעטף ביגון עמוק, חסר תִכלה וקץ, על סילוקו של קברניט נערץ בגיל מאה וארבע?
מה גורם לדור ישראלי שלם, מפוליטיקאים ועד אנשי תקשורת, מראשוני הציניקנים עד אחרוני הפופוליסטים, להביט בהשתאות מופגנת, בהתפעלות כנה, בקנאה גלויה ובהערצה נדירה, אחר כחצי מיליון חרדים, בני תורה ועמלי יום, ליטאים וחסידים וספרדים, שמצטופפים ברחובות בני ברק הלוך ובכֹה, בכאב חד ועצור, קרועי דש ומורתחי לב, אחר מיטתו של אדם שאת הצוואה הראשונה שלו כבר כתב לפני שישים וארבע שנים, מנהיג שעל פי דרכו של עולם כבר מזמן אמור היה להילקח לגנזי מרומים ורק בדרך נס זכינו שנותר עמנו לשנים נוספות של התבשמות לאורו?
מה הביא השבוע כל אדם חרדי - לא משנה אם הוא ליטאי או ספרדי או חסיד - להרגיש צביטה עמוקה, לחוש חלל אישי שנפער לו עמוק בלב, להרהר בלב קרוע: 'אולי יכולתי להתקרב עוד קצת לאורו של נפיל מדורות קדומים, להכיר אותו עמוק יותר וקרוב יותר'? לכנס את ילדיו ובני ביתו ולומר להם: 'תמיד תזכרו שזכיתם לחיות קצת בדורו של מרן הרב שטיינמן'? מה גורם לכל אלו? מה מחבר דור חרדי שלם, לכל שכבותיו וחוגיו ועדותיו, לדמותו של מנהיג שרובו מעולם לא פגש עין בעין?
תשובה סדורה לכל התהיות האלו, ולתהיות רבות נוספות שמרצדות מאז ההסתלקות שתפסה את כולנו לא ערוכים ולא מוכנים (כלום היינו יכולים להיות מוכנים לכך אי פעם?) - אינה יכולה להיכתב במילים, ואינה ניתנת לתיאור בהגדרות. התשובה נעוצה בדמותו, דמות הענקים החד פעמית, של מרן הרב שטיינמן זכר צדיק לברכה. התשובה נעוצה בתופעה האנושית שאין לה דמיון ותקדים. תופעה של האדם השלם, ענק בענקים, שבז להוויות העולם אך שתי רגליו היו נטועות בו בפיכחון מוחלט; איש שדורות שנים-עשר ראו עיניו, שידע את נפש הדור והמציא מזור לחולייו ושיגיונותיו, אך שָאַף לרומם אותו ולחבּרוֹ לעולמות קדומים מתוך הבנה חדה ומושלמת לאתגרי ההווה. תופעה של מי שמיליוני דולרים התגלגלו תחת ידיו לטובת עולם התורה שאותו נשא על כתפיו באופן הכי אישי, חושב בכל רגע על כל אשת אברך המתקשה ברכישת חלב, על כל בן אברך שאין לו מה ללבוש לחיידר, בעוד הוא עצמו מסתפק בצלחת מרק אחת ביום.
התשובה לפשר הקדרות העמוקה שירדה עלינו השבוע, נעוצה באשליה המתוקה שבה כולנו השלינו את עצמנו בשנה האחרונה, מאז האשפוז בחנוכה תשע"ז - שמרן הרב שטיינמן נמצא כאן כדי להישאר. הוא כבר ניצח כל כך הרבה תחזיות, ינצח עוד כמה ויקבל עימנו את פני המשיח. עשרות שנים הורגלנו אנו ואבותינו לכך שאיש התורה שנולד במלחמת העולם הראשונה ונשאר להילחם את מלחמת אש-דת של שמירת גחלת התורה בעידן הפוסט-טכנולוגי, הוא חלק אינטגרלי מהדור, מגן ומסוכך עליו בעצם הימצאו, בעינו הפקוחה, בעצתו הנבונה, בהסתכלותו שמעולם לא הייתה צפויה אלא תמיד מפתיעה, פקוחת עיניים וקוראה כיוּון. כך זה נמשך יותר ממאה שנים, כך, השלינו את עצמנו, זה יימשך עוד ועוד.
ברחוב חזון איש חמש הוא ישב, עם קב חרוביו, על מיטת הסוכנות שלו, גבו לשרפרף שבנה מארגזי תפוזים ופניו נעוצות באלפי ספרים שהיו כל עולמו - וחשב עלינו כל הזמן. בכה כשנגזרו עלינו גזירות ציבוריות, צהל כשאלו התבטלו, התפלל עלינו מעומק לב זך, התווה דרך וסלל נתיבים. דאג לחנך אותנו ולרומם אותנו.
עתה חסרנו את כל אלה, ולַבָּה עצומה של הערצת אמת חוצת מחנות ומפילת מחיצות אפפה את כולנו, הורידה עצב עמוק במורד גֵוונו ומילאה את ישותנו מחשבות עגומות על לשכת הגזית שהיתה ואיננה. אוי, מנהיג קדוש, כיצד נטשת דור שכה היה כרוך אחריך?!
והתחושות הללו חלחלו אל האחים שלא זכו לכל זה, ואלו נתקפו הערצה רגעית מפתיעה ונדירה כלפי החברה הערכית בעולם, שברגעים של אמת אינה מעריצה לא כסף ולא קריירה, לא חומרנות ולא הצלחה, אלא צועדת בהערצה תמה ושלמה אחר צורה נטולת חומר, מאה אחוז רוח ואפס אחוז גשם.
צורה שמקופלת הייתה במטר וקצת, בקצת יותר משלושים הקילוגרמים שבהם הסתכם גופו הצנום של ענק-הענקים שלא תפס שום מקום פיסי בעולם אך כבוד תורתו מילא רבבות לבבות, מילא את העולם כולו.
• • •
רבדים הרבה להערצת מרן הרב שטיינמן, מֵהם חיצוניים, מֵהם פנימיים. התקשורת, שאף היא דממה השבוע מרעם תוּפיה בהדרת כבוד נדירה, זיהתה את ענקות קומתו באופן חיצוני, דרך אורח החיים הסגפני. היא הבליטה את מיטת הסוכנות, את החדר וחצי, את המטבח הישן, את שרפרף העץ שהיו כל תפיסתו של מרן הרב שטיינמן בעולם החומרי. כל רכושו. אנו, שזכינו להתבשם מרבדים עמוקים יותר בקומתו, ראינו את מנהיגותו, הבטנו לענקוּתו, ועוצבנו מראייתו. דומה שאין חרדי בדור הזה שחייו לא עוצבו בשנים האחרונות, במישרין או בעקיפין, מעומק ראייתו של מרן ראש הישיבה זצ"ל.
נכון שענק תורה היה, גאון השולט במכמניה, נפיל לשרידי ענקיה, משדד מעמקים ומסתת בהרים, ותורתו הקדושה מאירה ובהירה כאיילת השחר. אבל קודם היה אב. אבא של כולנו. דבָּר לדור, ורועה אישי לכל אחד מבני הדור.
מרן הגאון הגדול רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן זכר צדיק וקדוש לברכה נשא על לוח ליבו את משא הדור החרדי על ריבי-רבבות יחידיו. עולם התורה היה בבת עינו, והרי אם אין עולם תורה - אין דור, אין הצדקה לקיומו של דור; הן אמנם קדוש היה, וקומת תורתו כשל מלאך עליון. אבל במלאכי עליון אין לנו השגה. ונכון, אנו אמונים על האמונה שמי שלומד תורה לשמה ביגיעה כשֶלוֹ - אין כל מלאך ושרף יכולים לעמוד במחיצתו, אולם במלאכים ושרפים אין לנו שמץ השגה. מה כן? יש לנו השגה קלושה בבני אדם, וכבני אדם - מרן הרב שטיינמן היה מנהיג ענק לימין אדם פשוט.
ידענו תמיד: על מיטת הסוכנות בחזון איש חמש הוא יושב וחושב עלינו. הוא שם בשבילנו: בשביל האברך עמל התורה הסובל ממכבש ממשלתי לוחץ ורומס, ממערכת פוליטית שרודפת את המשפחה ברוכת הילדים וגוזרת כליה כלכלית על בני האברך דחוּק הפרנסה. מרן הרב שטיינמן היה שם לדאוג, להָצֵר, להתוות דרך פעולה;
עבור איש העמל הקובע עתים לתורתו ומתמודד עם יד עסקנית משפילה ומדכאת, המרחיקה את ילדיו ממוסדות ואותו מבתי מדרשות; מרן היה שם לקרֵב, לשרש תפיסות מעוּותות.
עבור המשפחה קשת היום, הלא מיוחסת, אולי הספרדית או בעלת התשובה, שאינה יודעת איך להתמודד עם הנהלת מוסד יהירה שמוּנעת רק משיקולי כבוד מדומה והרהורי גאווה חלולים. והוא, מרן הרב שטיינמן, קרא לנורמה הזו בשמה, בשם הגנאי המלא שלה: "גאווה, גאווה, גאווה", קרא לה בשאט נפש, "רֵיינֶע גאווה", גאווה נקייה. "לא תחשוב שזה יראת שמים. שום דבר לא. בילדותי", אמר, "למדתי עם כל הג'וּלִיקֶע'ס, "אז אתם תספרו לי על משפחות חלשות"?!
הוא היה שם עבור הגננת הנעשקת. עבור ה'מלמד' המתלבט. עבור הילד שסובל משיטת חינוך בלתי מיומנת דיה. העמיד עסקנים על מקומם, הוכיח מחנכים בתוכחת מגולה, ראה את טובת היחיד הפשוט. לא קידש מוסכמות, לא ענה אמן אחר גחמות, לא קיבל צקצוקי לשון והמהומי ס'פאסט-נישט. בעל ישרות מחשבתית נדירה היה: סברה שיש להקדים לה תחכומי 'כְ'מֵיין, ו'עֶפֶּעס', השגורים על לשונם של עסקנים ומנהלים, מעולם לא חצתה את מפתן הגיונו החד והטהור.
תמיד הפתיע בחשיבה מקורית, שונה ובלתי צפויה. חשיבה של דעת תורה רחבת אופקים ומרחיקת ראות, הרואה את המכלול ולא הסמטה הצרה, את העתיד לבוא ולא את האינטרס הרגעי הצר והמיידי.
• • •
אם יורשה לקטני קומה כמותנו - הייחודיות במנהיגותו הנדירה של מרן הרב שטיינמן זצ"ל הייתה ביכולתה להדוף בפיקחות אופיינית כל סממן לתרבות עסקנית קלוקלת. גאון הוויתור היה, עד שזה הגיע לעשיית צדק. עסקני רֶשַע לא הצליחו מעולם לחסות תחת כנפיו. והם ניסו, אוהו כמה שניסו. רודפי הזולת ומנהיגי שיטת חרמות כדרך חיים היו היחידים שלא מצאו אצלו מעולם אוזן קשבת. הוא הרחיקם מעליו, בז לדרכם, דחה את לחציהם. קידש את האחדות על פני המחלוקת, העדיף את השלום על פני השנאה, חָרד לכבוד הבריות אף אם מבזי הזולת הנלוזים שהפצירו לתמיכתו התעטפו באדרת של יראת שמים מתחסדת ומגלגלת עיניים.
פלא עצום: מאה וארבע שנים חי בעולמנו, ומעולם (!) לא התנוסס שמו על אף כתב חרם, פרסום פלסתר, נידוי והוקעה של יחיד או של רבים. יש מי שמבינים בחרמות, אמר, אני אינני מבין בחרמות. מנהיג של חיוב ולא שלילה, של ימין מקרבת ולא של שמאל דוחה - כלפי כל השבטים החוסים סביב השולחן החרדי ועובדים את אלוקיהם לפי הדרך המסורה להם מרועיהם הרוחניים. כאשר משלחות עלו למעונו לצרפו לכתבי חרם, הם גולגלו בפיקחות אדירה מכל המדרגות. מעולם לא ראה עצמו פרטנר ליוזמות המתחזות למחלוקות לשם שמים.
ולבו של מרן הרב שטיינמן, שכל כולו הייתה חטיבה אחת של יראת שמים ברמה של דורות קדומים, שפחד ופחת ממש אפפוהו מפני נדנוד קל שבקלים של משהו שאינו עומד בתו תקן הלכתי והשקפתי מחמיר, שגופו קדוש וכל הנהגתו קודש קודשים - הכיל את כולם. אף שמחויבותו הראשונה והאחרונה הייתה לאלפי אברכי הדור שהיו סמוכים על שולחנו כבנים על שולחן אביהם - מחשבתו הייתה נשואה אף לעם שבשדות, לילדי ישראל שאינם יודעים קריאת שמע מה היא.
קברניט עולם הקירוב היה. עודד את היציאה של אברכים אל העם שבשדות, ובעצמו כיתת את רגלו, כשהוא בתחילת העשור העשירי לחייו, ויצא מארבע אמותיו הנצחיות לקצוות תבל כדי לקרב עוד יהודי, להאיר את מחשכי חייה של עוד נפש אחת בישראל.
ניגודים הרבה התמזגו בענקות קומתו, ונושא הפכים היה: בז בוז מוחלט להנחות העולם אך חי בקרבו ורגליו נטועות בו היטב. דמות של תקיפים קמאים היה, אך ידע להלוך נגד רוחם של פשוטי הפשוטים. אביהם האמיתי של רבבות עמלי תורה, צר את צרתם וכואב את כאבם בכל רגע ורגע, בייחוד בתקופות של מצור ממשלתי ומחנק ציבורי - אך אינו מסיח דעת מאלו שלא זכו לאורה של תורה. נשא בעול מצבו של הדור, כיבד כל ירא שמים באשר הוא, שם קץ למאבקי חסידים וליטאים, אך לכשעצמו לא זז כמלוא הנימה ממסורת שרואה בתורה את תכלית העולם והסיבה היחידה לקיומו.
איש השלום השלם, חוליה מקשרת בין דורות של נפילים לדור תועה, ענק של דורות המעמיד את כל כולו לטובת דורו.
• • •
"קֵיינֶער לֶעבְּט נִישְט הֵייבִּיג" (איש אינו חי לעולם), נהג האיש הכי פיקח בדור הזה להגיב בחריפות אופיינית כאשר באי ביתו איחלו לו אריכות ימים ושנים. אף על פי כן חי חיי נצח מלאים וקדושים, וזכה, כמשאת נפשו כל חייו, לחיות בצלילות דעת מלאה עד לנשימת החיים האחרונה של נשמת התורה שלו.
בגיל 104, ערב עלותו לעולם שכולו טוב, מרן הרב שטיינמן חידד וזיקק את מסלול חייו, הבליט לרמה הגבוהה ביותר את היעד היחיד שהעסיק אותו כל ימיו. "עכשיו אני ממוקד", היה אומר לנכדיו בשנה האחרונה, "בהכנה ליום הדין הגדול והנורא". איש התורה שראה את מלחמות העולם הראשונה והשנייה - הוסיף ללחום מקיתונו הצר את המלחמה האחרונה: מלחמה על כל רגע של חיים, על כל נשימה.
מלחמה שנמשכה עד לבוקר כ"ד בכסלו תשע"ח.
ריצוד אחרון בעולם. נר ראשון בגן עדן.
בבוקר הפטירה, בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר, הגיע הנכד למלא את משמרתו. הרב פקח עיניים, נטל ידיים שחרית. למד שניים מקרא ואחד תרגום. קרא את שמע. נמנם מעט. בשש בבוקר התרחש שיעול קצר, ובמקביל התיישרו המסכים. דום לב פתאומי. נפשו יצאה בטהרת לב, בנקיוּת שאין נשגבה הימנה בכל הבריאה כולה. שעתיים של ניסיונות החייאה - הרי לא בקלות יוותר הדור על קברניטו - עד שהתברר שניצחו האראלים.
הפעם סופית.
שש שעות אחר כך, בדיוק כפי שביקש, כבר נסתם הגולל על החוליה האחרונה שקישרה את דורנו התועה לדורות של דעה.
בצוואתו כתב: "לא לכתוב עליי, ומספיק שישתתפו בהלווייתי עשרה אנשים". סליחה, רוח אפינו מרן הקדוש רבי אהרן יהודה לייב בן רבי נח צבי זצ"ל, שלא קיימנו את צוואתך. כחצי מיליון חרדים הוכיחו השבוע שאהבת עם ישראל למנהיגו חזקה מכֹל. אבל את מורשתך, עד כמה ששייך אצל פחותי ערך כמותנו, אנו מבטיחים לקיים.
- הטור פורסם בפתח מוסף 'כבה הנר המערבי' של עיתון 'משפחה'
הצגת כל התגובות