א' אלול. זהו אלול, אתה רשמית פה. לא עוד החבר המזויף שלך ל' אב שמתיימר להיות אתה, לא - עכשיו זה אתה עצמך בכבודך ובעצמך. קח כסא ושב, אנחנו צריכים לדבר עליך מעט.
אתה לא אשם, אך אתה - עדיין - אחרי שנים ארוכות כל כך, עדיין מכווץ משהו בנשמתי.
אין אפס.
שנים של הטמעה, של חרדת דין, של שיחות עבשות על הדגים הרועדים שבים, על אווירת החרדה באותן עיירות ליטא הנידחות, על ההתעלפויות, הבכי, הרצינות - שהיו? לא היו? ואם היו, ההיו מוצדקות?
ובדקתי אלול, בדקתי את הדגים ולא תאמין - הם תמיד רועדים, תמיד. גם בפורים המשולש שחל בערי הפרזות. אצלם זו פשוט מצוות עשה שלא הזמן גרמא.
ואז, אתה יודע מה קורה אז כמו להכעיס? או אז קופצים כמה חסידים עם הסיסמה "המלך בשדה!", כאילו יש בכוחה של סיסמה אחת לעקור אלול ליטאי מן הלב - שוטים שבעולם. לא, לא רוצה מלך, לא רוצה בשדה.
בעצם שדה כן.
הרבה הרבה ממנו אם אפשר.
וגם ים ועצים ופרחים, אגמים ומעיינות.
תראה אלול, לפני שעשו ממך מן מפלצת שכזו, היית בנפשי בוודאי חודש נפלא של סוף קיץ. שלהי קייטא. האוויר הצח שהכנסת בלילות, הבקרים הבשומים והמעורפלים שבעקבותיהם - רחצו את הנפש.
זה מה שהיית אלול, וראה מה נהיה ממך, השוד והשבר, הרעם והסופה. זה לא הוגן.
ראה, קוראים לך חודש התשובה משום מה, שמא תשוב אלי אלול? שמא תעקור ממני את מכוות הברזל המלובנת הזו? שמא תשוב ותתנני ליהנות שוב מזריחותיך ומשקיעותיך, מאווירך ועיקר העיקרים - מהשלווה הברוכה שבך?
איכה?
הצגת כל התגובות