בדידי הווה עובדה, הסכיתו ושמעו: היה זה בימים התמימים ההם, ימי המכינה לבגרויות אי שם אז. באותם ימים גופי לא הסתפק במימדיו הנדיבים לכשלעצמם, אלא אף הצמיח לו איבר חדש משלו בדמות מילון אנגלי עברי אדום ואיזה ספר אקראי באנגלית.
איבר זה היה דבוק לכף ידי ומכיוון שבעל הכרת הטוב הנני לגופי, וידעתי בכמה דמים מרובים עלתה לו השקעה זו, לא החזקתי טובה לעצמי והייתי הוגה ומשנן מתוכו שפה משונה זו של בני רומא והברברים - בלכתי בדרך, בשבתי באוטובוס, בשכבי ובקומי.
ערב אחד, עת ירדתי מהאוטובוס והנה טפיחה על שכמי: אברך אחד מחשובי בני התורה דשכונתנו חפץ להחליף עמי מספר מילים, ובכן מדוע לא? נשוחח.
וכה התנהלה השיחה:
"אהמממ... תגיד לי, איך, איך בדיוק קוראים למקום הזה שהלכת ללמוד בו? מכון... מכון..."
"לב, מכון לב"
"אה, כן, ודאי ודאי מכון לב, מכון לב..."
"טוב, תראה: אני מאמין שבוודאי שאלת רב לפני שעשית צעד כזה, אבל תסביר לי מה העניין שאתה מסתובב עם ספרי אנגלית תחת בית השחי? מילא רשב"א, קצות, אותם ראוי להחזיק תחת בית השחי - אבל אנגלית?!"
"אני לומד מתוכם..."
"נו נו, וודאי וודאי - אבל למה ביד? למה לא תכניס אותם לתיק?"
"שמא לא תאמין לי, אבל אני באמת לומד מתוכם, באמת. זה עתה סגרתי את הספר..."
"נו כן, נכון, אך תחשוב איזה רושם זה עושה על הילדים בשכונה, רואים בחור חרדי כך, מילא היית מחליף לכיפה סרוגה החרשתי - אבל כך? כך?!"...
מה עורר אותי לפרסם סיפור עגום זה? היה זה פשקוויל שהופץ באחרונה בשכונות החרדיות עם הכותרת "מהפכת הסרוגים", אשר פנה לכל החרדים אשר יוצאים לעבודה, לומדים מקצוע או אף משרתים בצבא, וקורא להם "חבשו כיפה סרוגה לראשכם!". אני חושב שמודעה זו יש בה נקודה הטעונה ליבון.
קיימת שיטת אל-כשל בציבור החרדי בכלל והליטאי בפרט, היא הולכת כך: אם אתה כפרט תנהג לפי כל הנורמות החברתיות המקובלות, אתה שייך לנו, נכס שלנו. תסטה ולו במעט - אינך משלנו עוד ומשכך איננו חשים כל אחריות עליך כיציר כפיה של החברה שלנו, פשוט מפני שאינך משלנו עוד - זוכר?
זו שיטה פנטסטית, היא מבטיחה מאה אחוזי הצלחה בכל מצב.
נעריי השולים החרדיים למשל, לא היוו בעיה לשיטה זו, הם סימנו את עצמם מראש אם במלבושם הבוטה, הרגליהם, שפתם וכלל אורחם ורבעם. אפילו שמם - נערי שוליים - ביטא את העניין כולו: הם כאותם המוצרים שנדפקו על פס היצור במפעל, הם נזק מצוי שכל מפעל סופג אבל הם לא מהווים איום על שמו הטוב - קורה. אין צורך אפילו להכריז שהם לא משקפים אותנו, את המותג המוצלח כל כך, זה מובן מאליו.
אבל מה עושים עם בחור או אברך למדנים, עמקנים, הלבושים כבני תורה ששפתם שפת בית המדרש אך פנו לאקדמיה? ובכן, כאן כבר מדובר באיום קיומי, מפני שאם עד עתה ידעת לפי לבושו / סגנונו / תנועות ידיו של אדם מה הוא, לפתע פתאום אין הדבר כך עוד - הנה לפנינו סטודנט באוניברסיטה העברית שאין הבדל בינו לבין רעהו המתפלל עמו תפילת ערבית, טירוף מערכות של ממש.
מה עושים?
בנוהג שבעולם כשבעל מפעל מגלה שמוצריו הטובים והמובחרים מתנהגים לפתע שונה מהמצופה מהם, הוא עוצר הכל. הוא בודק מה קרה, למה ואיך. במקרה דנן, קיימת שיטת האל-כשל - נזרוק את אותם סוררים לציבור אחר וכך בעצם הם אינם הכשלון שלנו, ושלנו זה הדבר החשוב מכל פה. קודם כל שהם לא יהיו שלנו.
ובכן, נצא רגע מהציניות - הרי זה לא כך. הם שלכם, מאד מאד שלכם. הם גדלו במסלול המוכר והידוע העובר דרך חיידר למצוינים, ישי"ק למצוינים, ישי"ג לבני עלייה, כולל לממיתים עצמם באוהלה של תורה וכן הלאה בואכה חלקת הרבנים אי שם. זה המסלול, זו הדרך, והם היו שם - ואינם עוד. הם לא אנשים גסים, הם לא בהכרח נהנתנים, ממש לא. משהו עבר עליהם. איך זה קרה במפעל שלכם, מה השתבש, זה עד כדי כך לא רלוונטי עבורכם?
בואו נדבר גם על חוסר ההגינות מול יריבים אידיאולוגיים - המזרחי, הציונות הדתית. האם הם פח האשפה שלכם? האם הם צריכים לקלוט כל אדם שמאיים לפתע על נשף התחפושות המופלא שיצרתם? איזה מוסר, צדק, יושר יש בגישה כזו?
יתרה מכך, גם כאשר אני מגלה על יוזמות שכן רוצות לשתף, ליצור דיאלוג, ליצור בירור, אני מגלה עד כמה עמוקה התהום. קחו לדוגמה משפט סיכום מתוך מאמר של ארגון שכזה: "אם אנחנו נדע לראות בכל אחד כזה, אדם שמצופה גם ממנו, באשר הוא שם, להמשיך להיות חלק אינטגרלי מבית המדרש, מחיי תורה, הרי שבסוף פחות ניאלץ לעסוק בשאלות של זהות, מיהו ומהו חרדי, מי צריך להצביע בבחירות לאן, ויותר נוכל לעסוק בשאלות של מהות, למשל, איך מסבירים את הקושי מדברי הרמב"ם בהלכות ייבום"
ובכן, אינני יודע מה איתכם, אך אני יכול לחשוב על כל כך הרבה שאלות מהות שמעסיקות אותי יום יום שעה שעה, הרבה הרבה לפני רמב"ם מוקשה בהלכות ייבום. (והרמב"ם הוא דמות נפילית בחיי, למען הסר כל שמץ שמצו של ספק). אדרבה, אמרו לי אתם: כמה יבמות דנתם את דינן השנה הזו? ושנה שעברה? עשור אחורה? זאת שאלה של מהות? זאת?!
רגע כמימרא, ואצים עטים עליי דבריו של רבינו בחיי בהקדמתו לחובות הלבבות:
"ונשאל אחד מן החכמים על שאלה נכרית מעניין דין הגירושין. והשיב את שואלו: אתה האיש השואל על מה שלא יזיקנו אם לא ידענו, הידעת כל מה שאתה חייב לדעתו מן המצוות אשר אינך רשאי להתעלם מהם, ואין ראוי לך לפשוע בהם, עד שנפנית לחשוב בשאלות נכריות, אשר לא תקנה בהם מעלה יתירה בתורתך ואמונתך, ולא תתקן בהם מעוות במידת נפשך?! והנה אני נשבע, כי מחמש ושלושים שנה אני מתעסק במה שצריך לי ממצוות תורתי, ואתה יודע רוב טרחי בעיון ורוב הספרים אצלי, ולא פיניתי לבי למה שפינית לבך לשאול עליו".
וזה רעי, רבינו בחיי, עם כל כובד המשקל שיש לשם הזה.
ואם נסכם, נציב פשוט את השאלות הבאות: אולי, רק לרגע, תחדלו להתנהג כילדים מגודלים ותחלו לקחת אחריות אך באמת, מתוך ענווה, מתוך בקשת אמת, מתוך הערכה כנה ועמוקה? אולי תשאלו פעם אחת את שאלות המהות הכואבות והרלוונטיות באמת? ואולי, רק אולי - אתם כל כך מפסידים בגישה הזו, כן אתם ובביתכם פנימה? חשבו(!) על כך.
הצגת כל התגובות