מדוע נאומו של אלי ביתאן חשוב כל כך?

בפתח דבריי אציין כי אינני מסכים כלל עם עמדותיו של חברי אלי ביתאן. אני מציין זאת לא בכדי למצוא חן בעיני מי מהקוראים של טור זה, אלא משום שבאופן אמיתי אני סבור אחרת מאלי. בעיניי, הנרטיב הערבי אודות מה שהם מכנים "אקיבוש" – הוא שקר מוחלט. שקר זה הומצא בדיעבד על ידי מטיפים לאומנים ואיסלאמיסטים לאחר הפסדם של צבאות ערב ב-48, ואחר כך ב-67, בכדי ליצוק תוכן אידיאולוגי למסכנות שנגרמה להם בשל שנאתם אותנו ועקשנותם שלא לקבל את גזר הדין האלוקי של "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". אך אין זה הנושא של השורות הבאות.

למרות שאינני מסכים עם אלי, לנאומו אמש בעצרת השמאל בכיכר רבין נודעת, בעיניי, חשיבות עצומה ועל כך מגיע לו יישר כח גדול. חשיבות זו נובעת לא מתוכן הנאום אלא מעצם קיומו למרות כל הסיבות הברורות בגינן הוא היה אמור שלא להתקיים.

הנאום של אלי אמש מהווה צעד חלוצי בשני נתיבים חשובים שעלינו כחרדים להתחיל ולפסוע בהם: האחד, הפסקת ההסתמכות על "בעלי השקפה" ('אשקאפע' במלרע) בבניית תפיסת העולם הפרטית שלנו; הנתיב השני נוגע בעיקר למעגלים ההולכים ומתרחבים של מה שמכונה "החרדים החדשים" והוא הפסקת שיח המיואשים, או באופן כללי יותר: הפסקת השיח ומעבר לפסים מעשיים.

וביתר פירוט: אחת הטענות המוטחות, חדשים לבקרים, ב"חרדים החדשים" היא הטענה אודות ההתנשאות. לפי טענה זו, עצם היומרה להחזיק בדעה מקורית, ששונה מהמיינסטרים החרדי מהווה סוג של התנשאות כלפי מאות אלפי אנשים. "מיליארד סינים לא טועים" טוענים מבקרי החרדים החדשים, בדומה לכך, טוענים הם, אי אפשר לבטל במחי יד "מיליון חרדים", ביניהם גם אנשים מוכשרים רבים בעלי דעה מקורית ועצמאית.

אך האמת היא שהטיעון הזה פשוט אינו עומד במבחן המציאות. אינך יכול להחזיק באותה הדעה ב-ד-י-ו-ק, אחת לאחת, בכל נושא אידיאולוגי (חינוך, סמכות רבנית, שיטת הלימוד, דרך ההלכה, סמכות המדינה ועוד ועוד) כמו זה שיושב לידך בבית הכנסת, והוא באותה דעה כמו זה שיושב לידו, וחוזר חלילה כפול מאות אלפים ולטעון בתוקף שהגעת לכל הנ"ל מתוך מחשבה מקורית עצמאית. למה? כי זה פשוט לא הגיוני. כי, כדברי הגמרא, בדרך הטבע "כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות", ואם אנו פוגשים מקרה שהוא לא כדרך הטבע כנראה שהדבר אירע בשל התערבות חיצונית מתוכננת. זה לא נכון כשמדובר בסינים (שטעו גם טעו בקבלם על עצמם את ה'מאואיזם' ההזוי, ועוד) ולא כשמדובר בנו, החרדים.

עלינו (וב'עלינו' הזה אני מכליל, כמובן, גם את עצמי) לקבל בצניעות את העובדה שאנו אנושיים וככאלה אנו פתוחים להשפעות החברה הסובבת אותנו. מתוך הרצון לגונן עלינו, ובצדק, מחלק מההשפעות השליליות של המערב, כמה ממנהיגי היהדות החרדית בדורות הקודמים יצרו עבורנו חממה אידיאולוגית פנים-מגזרית ואנו, כבני אנוש, התמסרנו לה והפנמנו היטב את כל מסריה. כל זה היה נכון לתקופה מסוימת, אבל "נשתנו העתים" והגיע הזמן שנתחיל לפתח מחשבה עצמאית מקורית באם אנו רוצים לצלוח את רוחות המערב של הדורות הבאים. בנקודה זו, כנ"ל, על כל הדברים שאינם נכונים בנאומו – אלי ביצע צעד חשוב בעצם העובדה שהפגין בנאומו מחשבה מקורית שאיננה נגזרת מ"קריינא דאיגרתא" של ה"סטייפלר" זצ"ל או מ"קובץ מאמרים ואגרות" להגר"א וסרמן הי"ד.

מן הצד השני ניצבים "החרדים החדשים", מי שכבר פיתחו לעצמם תפיסות אידיאולוגיות שונות בשורה של נושאים (אלה מהם שעדיין מגדירים עצמם "חרדים") - בקרבם שוררת בשנים האחרונות מבוכה רבה. השאלה שמרחפת לה באוויר היא: "מה עכשיו?". השאלה הזאת עומדת תלויה מעל לכל מיני יוזמות חצי-אקדמיות בהן אותם חרדים חדשים נוטלים חלק. כמו בכיסאות מוזיקליים אתה פוגש, שוב ושוב, את אותם האנשים הטובים במקומות שונים ובתפקידים שונים, רובם ככולם חסרי תוחלת אמיתית בעולם המעשה – מנסים לשכנע את עצמם שעוד מחקר בנושא "השינויים בחברה החרדית" במכון זה או אחר, ישנה משהו בשטח.

לכל אותם חרדים חדשים אלי נתן אתמול תשובה חשובה. אם אתם מאמינים במשהו ואינכם יודעים מה לעשות? צאו לרחוב, הצטרפו להתארגנויות פוליטיות או חברתיות, שכנעו את בן/בת הזוג שלכם, את השכנים, את החברים, את בני המשפחה. ארגנו חוגי בית, ספרו לכולם מה אתם חושבים. צאו מאיזור הנוחות המיידית שלכם ועשו נפשות לאמונתכם, ללא מורא וללא כל פחד. וכפי שהיטיב לבטא זאת אחד מהדגולים שבנשיאי ארה"ב: "הדבר היחיד שעלינו לפחד ממנו הוא הפחד עצמו – פחד שאין לו שם, אין לו היגיון ואינו מוצדק – אשר משתק את המאמצים שלנו להתקדם".

באם המגמה הנוכחית בתוך הציבור שלנו תלך ותתרחב אני מאמין כי נאומו של אלי אמש ייזכר כאבן דרך חשובה. כמו הרבה נאומים חשובים בהיסטוריה – לא התוכן שלו הוא זה שייחרט בזכרוננו, אלא החשיבות של עצם קיומו.

אלי אמר את שלו, כעת תורנו.

• הכותב הינו יועץ תקשורתי ואסטרטגי, בעלים של חברת 'גולד PR'