הפנים המכוערות של ה"יהדות" / טור דעה

היא כבר הפכה ל'מכת מדינה' של ממש, ולא ניתן עוד להתעלם ממנה: תקיפה אלימה בידי יחידים מבני הציבור החרדי, את השונה מהם, שכמעט תמיד הוא חרדי כמוהם, המקפיד באדיקות על אותם תרי"ג מצוות.

והעילה לתקיפה? כי הוא לא חרדי כמוהם בדיוק. העובדה שהשקפת עולמו שונה במעט מהקו המיליטנטי בו הם נוקטים, מהווה לדידם הצדקה אולטימטיבית להציק לו באכזריות ולרדת לחייו.

בעבר הלא ממש רחוק, היו מעשים מחפירים אלו נחלתם הידועה של חבורת 'נטורי קרתא' המיתולוגית: כששמענו על מעשה אלימות פנים-חרדי, ידענו מיד לקטלג אותו ככזה המשוייך לקבוצה הקיצונית, מעוטת האנשים, שבסיס כוחה בסמטה אחת בשכונת מאה שערים הירושלמית.

אלא שבשנים האחרונות, לא חולפים שבועות ספורים – ולעתים אף הרבה פחות מכך – בלי שאנו מתוודעים לעוד התנהגות רעת לב המסתתרת תחת כסות אידיאולוגית. וכאן חשוב להדגיש: אלו כבר לא השוליים הנ"ל. בחוגים רבים, רבים מדי, בציבור החרדי האיכותי(!), צומחים להם גידולי פרא בקצב מואץ מתמיד, שמה שמייצב את תפיסת עולמם הוא שלילת האחר.

המציאות הלגיטימית בה כל אחד נשמע לרבו או למצפונו הדתי, כלל אינה לגיטימית בעיניהם. כך שאם הרב מנחם בומבך, מנהל המדרשה החסידית בביתר, איש יקר וירא שמים שממש לא ניתן להטיל בו דופי כמי שבא "לחלן" אותנו, מעז לעמוד בראשות גוף שנועד לבחורים שקשה עליהם הלימוד התורני בלבד – הוא "זוכה" לקום בבוקר ולפגוש בזפת שחור ודבק מגע על דלת ביתו. כך גם לגבי קריאות הזוועה והנאצה בהתקהלות אתמול מול ישיבת חדוות התורה בשכונת גבעת שאול.

אמנם לא ניתן לחמוק מהמחשבה, כי הגדרתו של 'פלג' חדש ביהדות החרדית (הפלג ה"ירושלמי"), ועצם מיתוגו ככזה על שלל פעילויות אלימות מצד חלק מאנשיו, גם תורמת את שלה למכלול הנסיבות הגורמות למצב העגמומי המתואר.

אך הסיבה העיקרית למתרחש, לדעתי, הוא השילוב בין התזה המובילה הגורסת כי 'האמת רשומה על שמי בטאבו', לבין חוסר סיפוק מתבקש באורח החיים על פי התורה. זהו שילוב קטלני המוביל אותנו מדחי אל דחי. אם הסיפוק הרצוי איננו, תמיד יהיה מי שיתור אחריו על ידי תקיפת מי ש"חוטא לאמת", שמספקת תחושת הצדקה עצמית מזויפת - כתחליף אישי זול ליהדות החיובית, המספקת באמת.

זהו שורש כל (או: רוב) הרע במחנינו, ובכך יש לטפל. בחינוך לסובלנות ובגילוי פניה היפות של היהדות – כי יש לה רק פנים שכאלו.