בני היקר, שוב אכזבתי אותך

כותב השורות (באדיבות המצלם)

חשבון נפש • אבא של הבטחות!

יענקי בני היקר, אהובי מחמדי.

השעה כעת 17:00 בערב. רק לפני חצי שעה חזרת מהחיידר. כמו תמיד, צוהל מאושר, אץ רץ לזרועותיה המחבקות של אימא. שמעתי אותך מספר לה בהתרגשות על 'הטייטש' החדש שלמדתם היום, ועל הסוכרייה שצביקי חילק ליום הולדת. אחר כך, כשביקשה ממך לתלות את התיק, הצצת לרגע לסלון, ואז ראית אותי. לא יכולתי לפספס את החיוך הקורן שהשתלט עליך ברגע שהבנת שהיום חזרתי מוקדם מהרגיל. עוד לפני שהלכת לישון. בזווית העין, הבחנתי שאתה נעמד בציפייה דרוכה לרגע שבו אניח בצד את הנייד, ואתפנה אליך. "עוד רגע יענקי מותק", אני מסמן ולוחש. "אני כבר מסיים את השיחה".ואתה יענקי, מביט בי במבט גדוש בציפייה ותקווה. ספק מאמין, ספק רוצה להאמין. היה קשה לך להתאפק, וכבר לא יכולת להמתין יותר. נעמדת על הכיסא, ולחשת לי באוזן בטון עמוס דאגה: אבא, אתה תישאר היום בבית עד הבוקר, או שתחזור שוב לעבודה?!

"לא יענקי מותק", השבתי לך "היום אני בבית עד הבוקר". מבטיח?! שאלת. "מבטיח, מבטיח", עניתי.

הלילה ירד, האורות כבים, ואני התחייבתי לך יקירי, שהלילה הזה, בשונה מליל אמש, אבוא לשבת על ידך, עד שתירדם. אז נכון שגם אתמול הבטחתי, אבל אז, לא הבטחתי לקיים, הפעם כן!

אני יודע יענקי. אתמול שוב אכזבתי אותך. ברגע האחרון, קיבלתי טלפון חשוב שהייתי מוכרח, אבל מוכרח, לענות. אצלי ההבטחה הזו אומנם נמחקה מיד מהזיכרון, אבל אצלך ילדי הזך, היא תישמר בארכיון ההבטחות עוד הרבה, הרבה, שנים. האם תסלח לי בני היקר, על הבטחה נוספת שנכזבה?! האם אוכל שוב להעניק לך תקווה מחודשת. לצפות, ולהמתין בחלון לבואי?!

• • •

הבוקר עולה, ושוב חוזר הניגון. רגע לפני שאני עומד לצאת לתפילה וללימוד היומי, אתה חוסם את מפתן הדלת, ומבקש ממני בחינניות של בוקר להתכופף, כי אתה רוצה לומר לי סוד 'שאף אחד לא ישמע'. אני מתכופף מעט, מטה את אוזני לעברך, ואתה לוחש: "אבא, כשאתה לוקח אותי היום לחיידר, תוכל להיכנס איתי לכיתה?! אני רוצה להראות לך איזו יצירה יפה הכנו לכבוד ראש השנה". אני מהנהן קלות. החברותא מחכה, הראש משחזר את מטלות היום, ואתה ממתין לתגובתי. אני מתבונן על הדלת; מרחק קצר מפריד בינינו. אבל בתווך ניצבת אתה ילדי היקר. עולם מלא וגדוש בחלומות, כיסופין של נגמרים, ורוח רעננה שמכה בי בעוצמה בכל ערב, בדקות הספורות שאנחנו נפגשים.

אני מתקשה לעמוד מול עיניך המייחלות, ולבסוף פולט קצרות: "יכול להיות, נראה אם יהיה לי זמן". בעצם אומר: אף פעם אין לי זמן, לא נראה לי שמשהו ישתנה הבוקר.

כשאני חוזר, אני מבין שהמשפט הזה הביא לחגיגה של ממש בבית. התקווה שהפחתי בך, עבורך יענקי, הפכה ליום טוב. 'אבא אמר שהיום הוא ייכנס איתי לכיתה', אתה מקפץ ושר, שר ומקפץ. ואמא מתבוננת בי במבט דרוך. היא יודעת איזה תוקף יש לדברים, ומקווה שהפעם, פתח התקווה שהותרתי בך אכן יתגשם. אבל אני?! אני מחזיר לאימא מבט של אסיר עולם, ועיניי מתרוצצות בבהלה. מבינות את עומק הטרגדיה שמשפט ההתחמקות שלי חולל אצלך. אני מסתכל עליך וחושב לעצמי: עזוב, הרי בסך הכל מדובר בעוד חמש דקות המתנה, וכי איזו תוכנית זה בדיוק אמור לשבש?! אני משכנע את עצמי שהיום, כשאביא אותך לחיידר, אצא מהרכב, אדומם את המנוע, ואכנס איתך, יד ביד, לכיתה. אבל כשאני מגיע לחיידר, רגע לפני שאני עומד לממש את ההבטחה, נזכרתי לפתע ש'מישהו מאד חשוב ממתין לי במשרד בירושלים'. אני מחשב את פקקי הבוקר הקבועים ביציאה מהעיר, ומיד מגיע למסקנא המתבקשת: היום זה לא יקרה. אני מאד רוצה, אבל זה פשוט לא יכול לקרות.

אתה בינתיים, עסוק בעניינך, ולא שם לב לסערה שמתחוללת במושב הקדמי של הרכב. אתה בעיצומו של התיאור הציורי על החופה שתתקיים היום אחר הצהריים, לנכד של הרב'ה שליט"א, אליה הבטחתי לקחת אותך. המלמד סיפר לכם על הנשמות הקדושות שיורדות מהשמיים כדי להשתתף במעמד הנשגב. ואתה מצטט אותו בפאתוס מלא חן. אבא, אתה שואל בתום מזוקק, גם אנחנו נוכל לראות את הנשמות של הרבע'ס שיורדות לחופה? "לא", אני משיב לך "רק הרב'ה שליט"א, שהוא צדיק וקדוש יכול לראות אותם". תוך כדי שבמוחי אני מנסה לאתר את נתיב המילוט שיחלץ אותי מקיום ההבטחה.

אני משתעל קלות. אוסף אנרגיות לקראת מתקפת המצפון שעוד רגע מתפרצת לכיווני, ובסוף אומר:
"יענקי מותק, אבא באמת הבטיח להיכנס איתך היום לכיתה, אבל נזכרתי שיש לי משהו מאד חשוב לסדר ואסור לי לאחר, ממילא היום אני לוקח אותך לחופה". זהו. המילים יצאו ממני בשטף. שיחררתי אותם, וכעת אני ממתין לתגובתך. אבל אתה יענקי, רק משפיל את מבטך באכזבה, ומנסה להמתיק את רוע הגזירה. "אבל אבא", אתה אומר "רק תיכנס איתי ומיד תלך". "אני לא יכול", עניתי בלחישה מבוישת, ושוב מבטיח שמחר זה סוף סוף יקרה, היום פשוט אי אפשר.

אתה יורד באיטיות מהרכב, נפרד ממני לשלום, ורגע לפני שאתה נבלע בשערי החיידר, אתה מסתובב: אבא, אבל מחר תיכנס איתי. "בוודאי שאכנס איתך", עניתי בחדווה. שמח על ההבנה המשותפת בין אב לבנו.

• • •

אז אתמול בלילה, כשאימא הלכה להרצאה לקראת הימים הנוראים, ביקשתי ממלכי להביא את המחברת תורה ולעבור עליה. זה היה יום עמוס במיוחד. הטלפון לא הפסיק לצלצל, ובכל זאת, כנראה שגם אני נשאבתי לתוך אווירת הימים הנוראים. כשחני באה עם המחברת, שאלתי אותה אם היא רוצה שאטגן לה את מה ששניכם הכי אוהבים. ניחשת נכון: נקנקיות. חני הסתכלה עלי במין מבט מופתע שכזה. היא הייתה חייבת לדעת מה השעה. "עשר בלילה", עניתי לה. מתעלם מההלם שתקף אותה. נכון, אני יודע שאצלנו בבית הילדים הולכים לישון מאד מוקדם. אבל הפעם, רציתי לאתגר את עצמי. לרופף מעט את כללי ההשכבה. רציתי לוותר קצת על האנוכיות והרצון לשקט בסוף יום. אני ממש לא בטוח שצריך לוותר על זמני השינה בבית, הרי אתם המרוויחים הגדולים מכך. ובכל זאת, העיניים המאוכזבות שלך מהבוקר לא הרפו ממני, אז מלכי הרוויחה מכך.

• • •

בלילה, כשעליתי למיטה, נזכרתי בכל אותם רגעים קטנים, שעבורי היו נטולי משמעות אמיתית, אבל בשבילכם ילדיי היו עולם ומלואו. עוד פרקים סוערים בילדותכם, עוד רגעים נוסטלגיים מתוקים. הבטחתי לעצמי שהשנה החדשה, תהיה שונה. אחזור הביתה מוקדם, אנתק את הטלפונים, ואהיה מרוכז בדבר אחד: להקשיב רק לכם. הפעם, אני מבטיח. באמת.

• • •

לפני סיום, מול קיר ענק, גדוש באין ספור מילים ומשפטים, עולה תפילה אחת שנישאת ללא קול. אנא ה' היושב במרומים, חדש עלינו שנה חדשה, נקיה ממשפטים גבוהים וזולים. זכה מעלבונות ודיבורים מכוערים. שנה שבה נדע לתת מקום של כבוד ללומדי התורה והוגיה. שנה של פרופורציות ופחות דיבורי סרק, על מה אמר גפני לדרעי, ויותר מה אמרו רבותיהם/רבותינו. לא, לא להם. למאות רמי"ם, ראשי ישיבות ואנשי חינוך שבשנה האחרונה חילו את פניהם. לאלפי נערים צמאים לדבר ה', למאות הורים דורשים ומבקשים. להם ורק להם. גפני, דרעי, ליצמן ופרוש, מסתדרים מצוין גם בלעדינו.

אנא ממך היושב במרומים, חדש עלינו שנה שבה היהדות החרדית תשרטט מחדש מהי יהדות ומהי אקטואליה. מהי חרדיות, ומהי רכילות. שתבנה מחדש את כותל המזרח שלה. שיחצ"נים ולבלרים, חנפנים, מלחכי פינכה ואוכלי קורצה, יפנו את שולחן הכבוד, ללומדי התורה ועמליה. שלא נבקש לשמוע אקטואליה ונקבל נהרות רפש בצדקנות דתית. שנפנים סופסוף, שרטוריקת הבכיינות השבטית והמגזרית, אולי מועילה לקומץ לבלרים, אבל בשום אופן, איננה מקדמת כבוד שמיים.

אבא שבשמיים, האצל עלינו שנה מבורכת, שבה נחדל מהניסיונות לייצר פלגים משלנו, ונסתפק בשיח על הפלגים הסוניים, השיעים והעלאווים. שנפנים סופסוף, שגם אם פרנסתו של מאן דהו -מהחינוך העצמאי, הוועדה למינוי דיינים, הרבנות הראשית, או הסגנות בשכר שהובטחה לו ברוטציה - תלויה בסחר-מכר פוליטי, זה עדיין לא אומר שאנחנו צריכים לדעת על כך. כי זה פשוט לא מעניין אותנו. תיקון: לא יעניין אותנו.

• • •

אבינו מלכינו, האר עינינו ונתיבותינו, שמור אותנו מרוחות רעות המשתלטות על המרחב הציבורי. הענק לנו כוח לעצור, לחשוב, ולהבין, שכשאנשים גלויי ראש מדברים על 'ארץ אבותינו' בקנאות דתית, חלקם, באולפני החדשות בעיצומה של השבת, אנחנו צריכים להימלט מהם על נפשינו, ומחובתנו להכריז בקול גדול וללא מורא: אל יהי חלקינו עמהם. תורתם איננה תורתנו. הם משתחווים להבל וריק, ואנחנו כורעים ומשתחווים לפני מלך מלכי המלכים.

נא ונא שוכן מעונה, המצא לנו מנוחה נכונה. הבדל אותנו מכל העמים, שנוכל לקדש את שמך ברבים. נקה את המרחב הציבורי מאותם מובילי דעה, מגלגלי עיניים, רודפי שלמונים, שמייצרים משברים כדי לפותרם. שאחרי מאבק קשה, ארוך בשנים, הצליחו לצאת כשידם על העליונה, ונושאים רגישים שהצנעה יפה להם, הפכו לשיח לגיטימי במועדוני 'המקווה נייעס'.

פתח את ידך אב הרחמן, ותשביענו חוכמה, בינה ודעה צלולה. להבין ולהשכיל, שכשמדברים על 'חתונת השלום', עדיין מתכוונים למחלוקת שקדמה לה. שנעלה על נס את אותם אברכים ששהו, בשעת אמת, באותה חתונה מדוברת וכלל לא ידעו שעניין יש כאן. (ומידיעה אישית, היו רבים כאלה.)

ברכינו נא, מלך מלכי המלכים, שנוכל מהיום להסיר עינינו משלטי חוצות, פשקווילים, וכתבי פלסטר, המוציאים דיבתו של האחר רעה, ומפיצים שנאה ולעז, בשם התורה ובשליחות ההלכה. שתחושת הסלידה שכבר אוחזת ברבים מאיתנו, תגרש ממחננו את אותם מחללי שם שמיים ברבים, העושים תורתם קרדום כדי לחפור בה. עד כי יבינו שאין איש אשר שם ליבו אליהם.

אנא מלך רם ונישא, האר בעוצמה פינות אפילות המכסות על עסקנים הבוחשים בקדירת רבנן, מתדרכים עיתונאים נגד מאירי נתיבותינו. אלו המתכבדים בקלון אחרים, שכל כוונתם בצע ושלמונים, כשבדרך לשם, הם מדקדקים כחוט השערה על כל אות ותג בתואר שנכתב על רבם, כשבתוך כדי דיבור, דואגים ללכת רכיל על גדולי תורה ומצוקי ארץ.

בסיומה של שנה, הגיעה העת והשעה, לערבב מחדש את הקדירה. לקבוע יתדות חדשות/ישנות, לנער את האבק מאותה השקפה טהורה שהובילה את אבותינו לכאן, לארץ הקודש. לחזור למקומנו הטבעי, ולקרוא בקול גדול: "בנים אנו לה' אלוקינו".

• הכותב הוא הכתב המדיני של 'משפחה'