קול התנגשות נשמע ואחריו יריות, צעקות מכל עבר וריצת אמוק של בני אדם. איש לא ידע האם היה זה פיגוע ירי שעדיין מתרחש, או פיגוע דריסה.
דקות ארוכות חלפו והידיעה העצובה כי למספר חללי ישראל נתווסף עוד שם התגלתה לתושבי האיזור ומשם יצאה הלאה. יום עצוב היה זה בשכונת גאולה, ברחוב מלכי ישראל.
דמעות רעייתו ילדיו ואחיו כבר נאספו, הם לא ישכחו זאת ומידי שנה יתאספו ליזכור בביתם, על יד קברו, או בכל מקום אחר.
ליום הזה יום הזיכרון יש משמעות עבור אנשים רבים ועלינו לכבד אותם, אל לנו לרמוס את תחושותיהם. אבל כבני המגזר החרדי איננו יכולים להרשות לעצמנו להיות חלק ממנו.
השנים האחרונות הזיזו את אידיאולגיית הציונות הצידה, אין כבר דעות, עובדה שממתנת את המלחמה בין החרדים לבין הסמלים של המדינה. כן, זה מתיר את החסמים העומדים כחומה בצורה בין הצדדים ועלינו להזכיר לעצמנו שוב את ההבדלים, את השוני. אנחנו לא לאומניים, המדינה הזו היא אינה המדינה היהודית, היא אינה צועדת על קווי ההלכה היהודית, היא אינה מצפה לבואו של הגואל.
היום הזה הוא יום של כבוד 'בעבורם' ולא בעבורנו. ביום הזה נרכין ראש, בגלל שאנחנו מכבדים את האחר. אבל אנחנו זוכרים אחרת. הזיכרון שלנו מתבטא בדפוס השיחה שלנו עם יוצרנו, הוא מתבטא בהוקרת זכרם על ידי לימוד לעילוי נשמתם ולא בעמידה לזכרם.
הם יהיו עסוקים בלחפש אותנו צעדים, בדרך הם יצעדו על הכבוד שהם מעניקים. אנחנו לא מחפשים אותם, אנחנו מחפשים מה אנחנו נעשה לזכר הנופלים, אנחנו מוקירים את עובדת הליכתם בטרם עת בשל היותם בנים לעם היהודי, אנו מוקירים אותם בידיעה שלנו שהם נרצחו כל קידוש ה', אבל לא נסיר את המחיצות ביננו לבין הלאומניות.
הצגת כל התגובות