במאמר שהתפרסם בכתב העת 'ארץ אחרת' אומר זורוף כי השבר בין החרדים לציבור היהודי בכללו ובעיקר הציבור הישראלי, נוצר כבר בשנות החורבן היום שעברו על עמנו לפני כ-70 שנה.
לדבריו, החרדים לא עשו דבר על מנת להציל את אחיהם במלחמה ונתנו עדיפות ברורה לבני תורה.
יתר על כן, בתקופה בה היה ברור כי מטרת הנאצים היא להשמיד את העם היהודי, נחלץ וועד ההצלה של הרבנים להצלת יהודים באשר הם, אך המשיך להשקיע משאבים רבים בבני הישיבות שהיו רחוקים מכלל סכנה.
לטענת זורוף, העובדה שהחרדים מתנגדים לציון יום השואה בניסן בשל ההלכה שבניסן אין מספידים, עוד נסבלת איכשהו, אבל העובדה שהחרדים לא מוכנים להודות כי האידיאולוגיה הציונית יכלה להציל את העם באירופה, לו היו היהודים נשמעים לה ועולים לארץ טרם החורבן, מהווה נקודת שבר ראשונה ביחס שבין הציבור החרדי לכלל העם היהודי.
להמחשת דבריו מביא זורוף את סיכום פעילותו של וועד ההצלה של היהדות האורתודוכסית באמריקה של אותם ימים אפלים. הוא מציין את הרב קוטלר, הרב סילבר, הרב קלמנוביץ והרב רוזנהיים זצ"ל שדרשו להקדיש את כל המשאבים הפוליטיים והכלכליים על מנת להציל את יהודי אירופה הכבושה.
דווקא ראשי היהדות החרדית שעשו כל מאמץ על מנת להציל את אחיהם מעבר לים, נאשמים בידי זורוף, כי העדיפו להשקיע הון באחזקת בחורי הישיבות שנמלטו לשנחאי במקום להשקיע את הסכומים הללו בהצלת יהודים מאירופה הבוערת.
זורוף אינו מכחיש את פעילותו של הרב וייסמנדל בשיתוף פעולה עם ועד ההצלה החרדי, אך מציין כי וועד ההצלה העדיף להפנות כספים ליהודים שלא היו תחת סכנה מאשר להציל את אלו שנשארו באירופה.
במאמרו טוען זורוף, כי החרדים נקטו במדיניות בדלנית, תוך שהם מתנתקים משאר הארגונים היהודיים. בשל כך טוען זורוף, נמנעה הצלתם של רבים, במיוחד בשנה הקשה מכל, בין 1944 ל-1945, שנת כיבוש הונגריה בידי הנאצים והפעלתו של הפתרון הסופי גם שם.
זורוף אומר כי החרדים יכלו להכות על חטא לאחר המלחמה, אך תוצאותיה הקשות מנעו מהם להודות בטעותם, ולכן העדיפו לציין את הצלת בחורי הישיבות ואת חידוש עולם התורה עקב פעילות ועד ההצלה.
למעשה, מסכם זורוף, החרדים ראו לנגד עיניהם רק מטרה אחת והיא חידושו של עולם התורה שחרב במלחמה האיומה. ההתבדלות, הוא אומר, היא פועל יוצא של אותה החלטה. לכן לא ראינו את החרדים שותפים להקמת המדינה. לא ראינו אותם נלחמים למען יהודי ברית המועצות, סוריה ואתיופיה. החרדים העדיפו להתבצר בתוך שכונותיהם ולא לנקוף אצבע לטובת כלל ישראל.
את דבריו מסיים זורוף במשפט הבא: "בימים אלה, כשהמאבק המרכזי בחברה הישראלית הוא על דמותה היהודית, חבל שמי שדווקא ראוי מבחינה תוכנית להיות שותף בוויכוח החיוני המתנהל כאן, כבר מזמן איבד את אמינותו ביחס להשתייכותו לכלל ישראל. זה עצוב מאוד, כי הדברים יכלו להתפתח אחרת. השאלה היא אם עדיין יש סיכוי לשינוי".
לא נחלוק כאן על הד"ר המכובד. אנחנו יודעים היטב מה עשתה היהדות החרדית למען העם היהודי. אבל נשמח לשמוע מה אתם חושבים. טקבקו.
הצגת כל התגובות