דב הלברטל לא מופתע מהאלימות החרדית

כותב השורות (צילום: שלומי כהן)

לא הופתעתי בכלל מההתפרעות בהפגנה נגד חילולי השבת. השאלה היחידה הייתה רק לאיזו דרגה יגיעו ההתפרעויות. מה יהיה מרחב האלימות. ובמובן זה, היא בכל זאת הצליחה להפתיע. חסמו כבישים. זרקו אבנים. שברו זכוכיות. העמידו בסכנת חיים תיירים. התעמתו עם השוטרים. אלימותנו הופכת לתורתנו.

הרי אמרו שזה שרצח במצעד בירושלים, הוא קיצוני. ניתן היה לחשוב אולי שהעדה החרדית תלמד לקח. הרי לא מזמן חבורה מטעמם תקפה חיילי צה"ל שבאו להתפלל ולנחם חבר במאה שערים.

לא מזמן הם שרפו פחי אשפה. הם גם זרקו אבנים וזכוכיות על הכבאים שבאו לעזור. רק לפני מספר ימים. כל זה בשביל בחור שנעצר כי השתמט מרישום לצבא, ולא היה ראוי להגנה גם לדעתם של רבני העדה. גם בחפירות הקברים בבית שמש הם כבר לא נשמעים לרבותיהם. זו דרכה של אלימות. היא לא יודעת גבולות.

חשבנו שהם ילמדו לקח. יעשו חשבון נפש. אך לא ממש הופתענו. חרדי זרק אבן לפני כניסת השבת, ופצע יהודי. בהפגנות החרדים נגד פתיחת בתי הקולנוע בשבת, היו התפרעויות קשות. מסכי הטלוויזיה בחוץ לארץ ישדרו ראיונות עם התיירים שנפגעו. יראו את ניפוץ הזכוכיות. שירות מצוין ליהדות הדתית והחרדית. קידוש השם מתמשך, יחד עם מאות המתנחלים שזורקים אבנים על חיילים.

שני פיגועים של חיילים היו אתמול. בערב שבת זרקו פלסטינים בקבוק תבערה בתחנת דלק. זה המשך להתפרעויות הערבים כנקמה על שריפת הערבי על ידי המתנחלים. המתנחלים אחראים לכל הפיגועים בשבועיים האחרונים. כמו גם לפיגועים רבים אחרים. כמו גם במידה רבה לפרוץ האינתיפאדות. מי יודע איך כל זה ייגמר. כי מכיוון שאלימותנו תורתנו, היא גם תורתם.

שורפים מסגדים. שורפים כנסיות. שורפים ערבים. דוקרים צועדים. כמעט הורגים תיירים. זורקים אבנים על כבאים. שורפים פחים. ובחורי ישיבה שמחים ומוחאים כף כשבתשובה לשאלתי עונה גופשטיין שהמדינה העתידית תנקה את שטח הר הבית מערבים. היא לא רק תשרוף כנסיות. גם תטפל באסלאם ובוואקף.

האפקט המצטבר של האלימות העצומה במגזרים הדתיים השונים, מעידה על אווירה אלימה שפושה בציבור הדתי והחרדי. הגמרא במסכת יומא מספרת על כהן שהרג את חברו במרוץ למזבח. מסקנתה היא כי דם יהודי היה זול בעיניהם. כך גם בימינו. וביתר שאת.

בימינו זה כבר אידיאולוגיה. מלווה בעיוות של ערכים המוביל לקורבנות שווא. מאות ואלפי קורבנות אדם. ומי מדבר בכלל על רכוש. ועוד היד נטויה. יום יבוא ושחר חדש יפציע. ואז נתעורר כשיהיה מאוחר. האלימות אינה נעצרת כשהיא כלפי ערבים. אלימות היא הלך רוח. היא משחיתה. וכך בבטחה ובהתמדה, הופכת לה אלימותנו לאומנותנו.