מעשה במשפחה שהיתה מבקשת לעצמה קורת גג. ויהי היום וימצאו בית נטוש, כמעט חרב ומט לפול, שברחמי טובי העיר עליהם הסכימו הללו לתנו למשפחה האומללה. שמועתה של המשפחה הגיע לאזניו של עשיר פלוני אשר קרא את עבדיו הנאמנים וצוום לשפץ את הבית ולהפכו לבית ראוי ויציב.
אלא שפועלים אלו לא היו מההגונים שבבני האדם, ובחודשי השיפוץ פגעו בסביבתם, התייחסו אליה בזלזול ובהתנשאות, והפכו חודשים אלו לכמעט סיוט. עד שסיימו, והבית עמד על תילו.
אותו היום חשבו בני המשפחה כיום חג, הנה סוף לנדודם, הנה המזל האיר להם פנים כפי שבחלומם הטוב לא חלמו, אלא שכאשר הסתיימה עבודת הפועלים ובית חלומותיהם נתגלה לפניהם, התברר שהבית אמנם עומד, קירותיו לבנים ויציבים, רצפתו ישרה, חדריו מרווחים ומלאי שמש, אך אבוי, שמחתם רחוקה מלהיות שלמה, הרי ריהוט אין בו!
ומן המשל אל הנמשל, ישראל תשע"ה כבר אינה זו האידיאולוגית, זיכרון החלוץ הציוני הבא להחליף את היהודי הגלותי הולך ונשכח מהעם וממנהיגיו. 'ציונות' הופכת להיות מילה המשמשת כמעט לכל אידיאל, משוויון זכויות לפליטים, דרך כלכלה סוציאליסטית, עבור דרך אחותה הקפיטליסטית והמשך בניצחון כדור מים של נבחרתנו אי-שם. מכל האידיאולוגיה הנשכחת, מכל עבודת הפועלים והאבק, נותר רק הבית, קורת הגג, נטולת אג'נדה ברורה, ריקנית כמעט, ומחפשת את דרכה.
וכמי שנמצאים תחת קורת גג זו, כתושבי המדינה הזו, כשותפים פעילים בחיים בה, בפרלמנט שלה, בעולם העסקים ובתעשייה שלה, ברשויות המקומיות ובשירות הציבורי, בבנייתו של עולם הרוח שלה-שלנו, ובהשפעה קריטית על זהותה. כמי שמחוקקים חוקים, דורשים זכויות, משלמים מיסים, סובלים בעת מלחמה ושותפים בעת אבל, מתפללים יחד בעת צרה, ונאנחים בהקלה בסיומה, האם עדיין אנחנו יכולים להחשיב את עצמנו כנוודים?
נכון, הבית שקיבלנו חסר רהיטים, עדיין אין הוא מלא בתורה ודעת כפי שחלמנו, הקירות עדיין לבנים וריקים ללא תמונות מתאימות, ללא ארונות מלאים כל טוב, וללא הריהוט התואם, הריצפה חסרת שטיחים והמטבח חסר הפונקציות הנדרשות למטעמים אותם אהבנו. אבל הוא בית. שלנו.
אין כל צורך להגיע עד להתבוננות במדינה כחלק מתהליך אלוקי, אין גם צורך להזדקק לדיון האם לראות בתנועה הציונית מימד דתי של קידוש/חילול ה', אלו דיוני העבר שאינם רלוונטים מול מציאות קיימת. תוצאת המשימה הציונית היא עובדה קיימת שאין עליה פקפוק. אנחנו שם, הם שם, כולנו גרים ותושבים.
בשנות הבניין יכולנו לפקפק בכוונת הבונים, להתנגד לצורת עבודתם, לשגיאות ולטעויות שעשו, לנפגעים שהשאירו בדרך למטרה, כל אלו עברו. מה שהיה היה וכעת אנו עומדים כבר בתוך הבניין, והבחירה שלנו היא לא האם להשפיע על עיצובו, אלא איך.
האם נהיה מהדיירים הנרגנים או מלוקחי האחריות? האם נשתתף בשמחות ההקמה או נחמיץ פנים זכר לעבר נשכח? האם נכיר תודה למתחזקים את מקום מגורינו או נפנה להם עורף? האם ניצוק תוכן ורוח לבית המשפחה או נשמור אותו בחדרינו בזעף?
זו הבחירה העומדת לפתחנו, יום העצמאות תשע"ה.
(הכותב הוא סמנכ"ל "אמונים" וראש מכון מד"ת למדיניות תורנית)
הצגת כל התגובות