קראתי את מאמרו של אבא טורצקי. קראתי ונדהמתי. קראתי והזדעזעתי. לא כל כך בגלל הטענות המובעות במאמר כמו בגלל הרוח שנשבה ממנו, המסר העולה מהדברים, והמסקנה החד משמעית המובעת בו: שנאת האחר.
אינני נכנס לגופם של דברים, ארכו עלי דבריכם – השונאים והמחבלים גם יחד, אך דומני כי בדבריו של טורצקי מצאתי שורש גדול להבנת העניין. שנאת האחר היא מניע גדול בהיסטוריה של העולם, מניע כל כך גדול – שבהקשרים אחרים וקונסטלציות אחרות [כמובן] נהרגו בשמו עשרות מיליונים, אימפריות קמו ומדינות נחרבו, כל זאת בשם ובהצדקת הרגש היסודי המובן כל כך מאליו לאדם, לצערנו – שנאת האחר.
"האחר" מי הוא ומה הוא אותו אחר שכל כך הרבה משאבים של שנאה הופנו כלפיו לאורך ההיסטוריה? איזה דמות יש לו? מה הם המאפיינים שלו? אין לכך שום קריטריונים ברורים, או סימנים חד משמעיים שלפיהם נוכל לקבוע מי מוגדר כ"אחר" ביחס אלינו, או ביחס לכל אחד אחר – אדם או אומה.
אבל עובדה ברורה אחת ישנה – תמיד תמיד ישנו "אחר", אבל תמיד. ואם אין אחד כזה בנמצא, אז נמציא אותו. זה לא כל כך קשה כמו שזה נשמע. עם מעט רטוריקה ושורות-עט מושחזות אפשר להסביר ולהציג כל דבר. מי שקרא את התאור על "גולדשטיין" ב1984 של גורג' אורוול מבין היטב למה אני מתכוון, אולי גם מי שקרא את מאמרו של אבא טורצקי.
האחר – הוא בן-בלי-שם, חסר פנים ודמות, שכל עניינו ומטרת קיומו הוא להצדיק את קיומנו אנו, להגדיר את קיומנו אנו, לתת משמעות וליצוק תוכן במי שאנחנו ובמה שאנחנו עושים. האחר – הוא קרבן אומלל של הצורך הבסיסי של כל אדם בשנאה, ובכתובת כפורקן לשנאה. האחר הוא מי שאנחנו מוכרחים שיתקיים, כאוויר לנשימה, ולו בשביל שתהיה לנו סיבה להמשיך לנשום. כי אם אין לי את מי לשנוא – לשם מה אני? אם אתה לא שונא – משמע אתה לא קיים.
לצערנו, במגזר החרדי ובמציאות הציבורית הפנים-חרדית הקיימת, אופק השנאה הוא צר למדי. כולנו דומים מדי אחד לשני, כולנו חושבים יותר מדי דומה, והעולם שבחוץ – שהיה אמור להיות מושא השנאה האולטימטיבי – רחוק מדי, בלתי מושג מדי, וממש ממש לא ממלא את תפקיד ה"אחר" אותו אנו מבקשים. אנו צריכים את האחר קרוב, בועט, מדמם. והחילוני/הגוי הוא, איך לומר, קצת יותר מדי אחר.
וכך אנו מגיעים למאמרים כמו של אבא טורצקי. בהעדר "אחר" כמושא לשנאה, הופכים הבדלים דקים ודקדוקי עניות להררי הררים, תחת הזכוכית המגדלת של הלבלרים למיניהם. ההבדל בין "48" ל"45" [הבדל של שלש ספרות בסך הכל] הופך להיות הבדל של שנות אור אם משתמשים במיקרוסקופ הנכון. אין לנו ברירה, אנו חייבים "מחבלים" או "שונאים" כדי שתהיה לנו כתובת. בהירה ומדוייקת. אני לא הוא. אני שונא אותו. 48 הוא ממש אבל ממש לא 45. לך תבין למה.
מכאן – הדרך כבר קלה מאוד. כשכבר יש לך "אחר" בטווח, כל מה שאתה צריך הוא להגדיר אותו כ"נחש", "קיצוני פרוע", "מגעיל". להלן כמה ציטוטים מהמאמר: "דרכם של אותם הזויים, נלוזה, עטופה בשקרים, ואינה מצליחה לשמר את שקר סוד קיומה". "נחשים מלאי הרס וחורבן". "ציבור קטנטן וחצוף ובעיקר מפוצץ בעזות פנים בלתי מוגבלת שכל עיסוקו הוא להכות ולהרעיש לצווח ולכרכר". ועוד ועוד רטוריקה מתלהמת מהזן הנחות, כיד הדמיון הטובה על הכותב שידו לא רעדה בעת ששרבט את ההבלים הללו.
וכך נקמצות להן ידיים, לבבות פועמים לקצב השנאה, והדרת ה"אחר" מתחילה. השכן-הדומה-לי-בכל-מלבד-בצבע-הגרביים הפך כבר לאוייב מר, נותר לי רק להילחם בו מלחמת חורמה, ולהמציא את התירוצים תוך כדי, אל דאגה – הם יבואו. ואפילו אם הם לא יבואו, בלהט ההמולה הריטורית מי בכלל צריך סיבות?
אבא טורצקי, אל תשמש כלי בידיו של יצר השנאה.
הצגת כל התגובות