את השבוע התחלנו בדרמה פוליטית מביכה, עברנו לרגעי מתח ובושה וסיימנו בקומדיה רדודה. יש אנשים שחיים בסרט, אצל רובנו זו רק קלישאה, אבל יש שנולדו עם כשרון להיות בימאים. לא תמיד הקהל מגיע ומריע, לפעמים אפילו מתפספס לך צעד מפתיע אבל תמיד שווה לנסות, למרות שאת הפרק הנוכחי יעדיפו כל הצדדים לשכוח, ואולי אולי בסוף גם ישכילו לסלוח.
אנשי אמונה אבדו, שוב נעשו מניפולציות גלויות ונסתרות, משחק זול ברגשות הציבור. הגעגועים העזים למורנו מאור עיננו, ומאידך חילול שם שמיים. ההמשך בעלילה היה כל כך צפוי, ולא נעצרה הנשימה של אף כתב חדשות - גם לא פריצה למהדורה כשמנהיג המפלגה הודיע על פרישה. הכתבים כבר תודרכו במסלול המכשולים וצוידו בהעתקים מהמכתבים וברשימת מרואיינים. ואז נשארה המסיבה שבעצם נדחתה, והנה שוב הקמת ישיבה, והופ חזרנו לשיגרה.
המחיר היקר במחלוקת קורח היה בעיקר על הליצנות שהעבירו קורח ועדתו במשך לילה שלם על משה ואהרון, גם אז לא השכילו בתוספת הזמן שניתנה להם לשוב בתשובה ובעיקר לחוס על כבוד התורה. נדמה ששוב אנחנו מפספסים ומתרוצצים בין שמועות ואיומים קללות והכפשות, בעיקר על חשבון תלמידי חכמים. ימים יגידו מהיכן צצו החדשות ומי עומד מאחורי הכותרות המבישות. בעיקר נתפלל שיפסיקו הבזיונות גם מהנביאים וגם מהבמאים.
מי היה מאמין; מטוסים נעלמים, ספינות נשברות בגלים ואצלנו צונאמי של רגשות. אפילו ביממה האחרונה, כשכבודו של מאור ישראל, בקולו הוא, דמותו וליבו הדואג, הציפו אותנו בים געגועים, ובעיקר הרבה דמעות של דאגות ופחדים מאותה שפיכות דמים נוראה. לבייש אדם בפני האומה? מהיכן ההיתר ואיה ההלכה, הרי דרך ארץ קדמה לתורה.
גם אם בסוף יסתיימו הפרקים רק בכיסאות ומחבואים, מעשים אלו ראויים לכל גינוי. איבוד הדרך והמוסר, מוסר לעצמנו ולכולנו כתוכחת עמוס הנביא "על מכרם בכסף צדיק ואביון, בעבור נעליים". היום יותר מתמיד נצפה לישועה, כי אוי לה לספינה שאבד קברניטה.
הצגת כל התגובות