ומה עם 'שלוחי מצווה אינם ניזוקים'?

(צילום: קובי גדעון, לע"מ)

טרם שככו הדי הטבח הנורא שאירע בהר נוף, לא תקום פעמיים צרה. ואנו ציבור החרדים לדבר ה' עדיין שואלים ואמורים לשאול את עצמנו: "מה זאת עשה אלוקים לנו? על מה זה ועל מה זה עלה המוות בחלוננו?" מיותר לציין, שכותב השורות אינו יודע ואינו מתיימר להשיב על שאלה זו, כי מי יבוא בסוד ה' ומי ידע חשבונות שמים.

אך מאידך, כותב השורות בהחלט גם לא נמנה על אותם שמסיבות השמורות עימם... יוצאים חוצץ נגד כל מי שמנסה לעורר לבבות בשעה זו לתיקון המעשים, המסתתרים בדיוק מאחורי הטיעון הנ"ל שאיננו יודעים חשבונות שמים. כי לכל הדעות, על נתון אחד אין ויכוח: יש ויש חשבונות שמים! ובלי ספק שדורשים מכאו"א מאיתנו לערוך חשבון נפשו, ועל כל אחד לומר בשלי הסער הגדול הזה, ולב יודע מרת נפשו.

וידועים דברי הרמב"ם (הלכות תעניות פרק א הלכה ב), ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב (ירמיהו ה) עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. ובהלכה ג כתב, אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה (ויקרא כ"ו) והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי. עכ"ל.

בשלהי השבוע שעבר, בדרכי להרצאה בפני ציבור מגוון ומשכיל בעיר תל אביב, הכתה בי לפתע ההבנה וההכרה שמוטלת עלי חובה קדושה להתכונן לנושא אחר לחלוטין, שכן קרוב לוודאי שעיני הציבור תהיינה נשואות אליי, כנושא דבר ה' וכנציג הציבור החרדי, עם שאלות לא קלות שטורדות את מנוחתם סביב האירוע הנורא ההוא. כשאולי הכבדה שבהן היא: כיצד אירע הדבר בשעה בה היו הקדושים עטורים בתפילין ומעוטפים בטלית ושקועים בעבודת קונם?

למען האמת, שאלה זו עלתה וצפה וביתר שאת גם בקרב שומרי התורה והמצוות: והלא הובטחנו ששלוחי מצווה אינם ניזוקין?! וכאן, עם כל הקושי, קשה להגדיר את המצב האיום שאנו נתונים בו כ'שכיח היזקא'.

כמובן, שנמצאו כמה וכמה תשובות לתמיהה זו, כמו משמעות דברי רבינו האור החיים הקדוש (בראשית לז, כא), שכל ההבטחה ששלוחי מצווה אינן ניזוקין היינו דווקא בידי מי שאינו בעל בחירה כמו חיות רעות וכיוצא. גם נודעו דברי הגר"ח קנייבסקי שליט"א שהובאו גם באכסניה זו, שביאר הענין כמין חומר, ובהקדם דברי רב יוסף (שבת קיח ע"ב) שאמר יהי חלקי ממתי בדרך מצוה, ויש לתמוה הפלא ופלא הא כיצד מייחל רב יוסף למות בדרך מצווה אם הובטחנו ששלוחי מצווה אינן ניזוקין.

וביאר שכוונתו היתה שאם וכאשר יגיע זמנו להיפטר מן העולם, בזמן שנגזר ונקצב עבורו מן השמים, חפץ הוא למות בדרך מצווה כי בכך יהי חלקו עם מקדשי שם שמים. על פי זה, אם יימצא אדם של"ע נהרג על אף היותו שליח מצווה, מוכרחים איפוא לומר שזמנו להיפטר מן העולם בלאו הכי הגיע, אך על מנת לזכותו, נתגלגל הדבר שימות תוך כדי עשיית מצוה ובכך יתקדש שם שמים על ידו, ושכרו הרבה מאוד על פי פעלו, כפול ומכופל מן השמים. (אמנם, מה שניסו לחלק בין 'עוסק' במצווה לבין 'שליח' מצווה, קשה להולמו מכמה ראיות מוכרחות מהש"ס, ואין כאן המקום להאריך. רא"ז).

והאמת שמצאתי ממש כהאי לישנא בדברי רבינו אליעזר פאפו בעל ה"פלא יועץ" שדבריו הנפלאים מועט המחזיק את המרובה, וזה לשונו: (בערך 'שמירה'), "ואם יארע לאדם שום נזק על ידי עשית מצוה, יאמין מה שאמרו בש''ס (שבת קיח, ב) אמר רב יוסף יהא חלקי ממתים בדרך מצוה' שמיתתו כפרתו והוא מזומן לחיי העולם הבא. עד כאן לשונו.

כי תאוות הצדיקים והישרים בליבותם למות על קידוש ה', וכדרך שאמר רבי עקיבא כל ימי הייתי מצפה: מתי יבוא לידי ואקיימנו?! וידוע שמרן הבית יוסף זיע"א אשר כל ישראל נסמכים על שולחנו, היה שואף ומייחל כל ימיו להישרף על קדושת שמו יתברך, כמו שדיבר בקדשו המגיד אשר נשלח אליו מן השמים, ובאו הדברים בס' מגיד מישרים.

ובאמת, כאשר דמיתי כן היה. השאלות הראשונות שנשאלתי מהציבור ברמת אביב היו בדיוק בענין הזה. ואחרי שהארכתי כיד ה' הטובה לבאר את הדברים שנזכרו לעיל, ובתוספת נופך מרובה. אורו עיני כשנזכרתי בסיפור מדהים ששפך אור יקרות על הסוגיא המדממת והכואבת הזו. המעשה אירע בזמן הפרעות בשנת תרפ"ט. אותן פרעות איומות שהצרה האחרונה שניחתה עלינו הזכירה אותן לרבים מאיתנו במידת מה.

כידוע ביום הנורא ההוא נפצעו, ואף נהרגו ונטבחו בידי חייתו ארץ ימ"ש רבים מיהודי חברון, ובתוכם כארבעה ועשרים תלמידי ישיבת חברון הי"ד. בין הנטבחים נמנה הבחור הקדוש יעקב יחזקאל ווכסלר (יליד תרע"ב) משיקאגו, שהיה בן לר' ירחמיאל, מחשובי הקהילה היהודית דשם. בהקשר אליו, נותר בידינו מעשה מרטיט ונוקב את הלב עד בית חללו, אותו רגיל היה לספר המגיד הירושלמי הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל, ומעשה שהיה כך היה: הרב וואלק משערי חסד היה שליח של אחת התנועות למען ההתישבות בא"י, הוא כיתת את רגליו ברחבי העולם לעשות נפשות ליישוב א"י.

הרב וואלק ניחן בכשרון ריטורי יוצא מן הכלל, וניצל את כשרונותיו למטרה נעלה זו. בין נדודיו הגיע בשנת תרפ"ט לשיקגו. ביום שבת קודש עלה על הבימה של בית הכנסת המרכזי, והלהיב את הלבבות כדרכו בקודש. במוצאי שב"ק בשעה מאוחרת ניגש אל הרב וואלק יהודי נשוא פנים, היה זה ר' ירחמיאל וכסלר מחשובי ואמידי הקהילה, (לימים חותנו של הגאון רבי בצלאל ז'ולטי, רבה של ירושלים) ואמר לו בזה הלשון: "נאומך שבה את ליבי, ומיד בצאת השבת התחלתי לחשוב על הענין ברצינות רבה. רק שרצוני לראות את המקום מקרוב, לכן גמלה בדעתי לנסוע לביקור בארץ ישראל להתחקות אחרי סודות המקום ולראות האם יש אפשרות השקעה והצלחה בפרנסה וכו'. ואז אחליט סופית על צעדי הבאים"...

הוא אמר ועשה. בתקופת חודשי אדר ניסן תרפ"ט עלה עם כמה מבני משפחתו לא"י, ואליהם הצטרף בנו יעקב יחזקאל, כבן השש עשרה. שאמנם גם עד אז למד וספג יהדות מלוא חפניים, אך יחד עם זאת, כפי העולה מקורות חייו, לא הסתופף בצילה של ישיבה קדושה, ולמד גם לימודים כלליים.

אחרי חג הפסח תרפ"ט, ביקרו הווכסלרים בעיר האבות חברון, וראו שם את ישיבת "כנסת ישראל" במלוא הדרתה. ר' ירחמיאל אף הבחין שבישיבה מסתופפים גם כמה בחורים תושבי אמריקה. הוא התרשם עמוקות מהאוירה בין כותלי הישיבה והחליט להשאיר את בנו יעקב יחזקאל - בין כתליה, (לגירסא אחרת שמצאתי בענין, היה זה דווקא יעקב יחזקאל גופו שהציע את הרעיון, הוריו התנגדו נמרצות בתחילה, שכן היה ילד תפנוקים עדין ורגיש, אך הוא התעקש בכל כוחו להישאר בחברון, באומרו: "פה אשב כי אויתיה!" וניצח. רא"ז).

בתום הביקור, שב ר"י לארה"ב בהחלטה משמחת לחסל את עסקיו באחת ההזדמנויות ולעלות בהקדם לחונן את עפר הארץ הקדושה. יעקב יחזקאל השליך אחרי גוו במסירות נפש את אבק החומריות שדבק בו בגולת אמריקה, מאס בחיי שעה ועסק בחיי עולם, ועד מהרה השקיע עצמו באהלה של תורה בשקידה והתמדה רבה, מידותיו התרומיות עושות להן שם, והוא מתחבב ביותר על רבותיו וחבריו. כמה חודשים אח"כ, ביום המר והנמהר י"ח מנחם אב תרפ"ט, שחל בשבת קודש, פרצו הפרעות – מאורעות תרפ"ט, רבים מתושבי העיר ובני הישיבה נטבחו בידי ערביי העיר. ביניהם נמנה גם הבחור הקדוש יעקב יחזקאל שנהרג על קידוש ה'. ותרב בבת ציון תאניה ואניה.

משנודעו הדברים לרב וואלק, שקע ביגון ועצב מר. הוא אמנם המשיך לפעול למען בנין יישוב ארץ ישראל, אך מסקנה ברורה היתה לו: לשיקגו אסור להגיע יותר... "לא נעים"... הירהר: "מה אגיד למתפללי ביהכ"נ הגדול בשיקגו?! ששלחתי את בנו של ר' ירחמיאל וכסלר למות בא"י?!".

עברו שנים. הרב וואלק הולך בדרכו ברחוב הראשי בניו-יורק, והנה, נשימתו נעתקה. מי צועד מולו? הרב וכסלר... "שלום עליכם, הרב וואלק!" מכריז ר' ירחמיאל בשמחה: "להיכן נעלמתם?! מדוע לא רואים אתכם באזור שלנו בשיקגו?! אני כשלעצמי מתעכב כאן באמריקה עוד כמה חודשים- אמר- עד שאעלה לא"י, אבל חבל שלא תמשיכו במלאכת הקודש באזורינו, בודאי יש עוד אנשים שישתכנעו מדבריכם".

הרב וואלק התחיל לגמגם, הוא ניסה לתרץ בק"נ טעמים, אך לא הועילו לו כל התחמקויותיו, ר' ירחמיאל וכסלר (שמן הסתם תיאר לעצמו מהי הסיבה האמיתית. רא"ז) האיץ בו שוב ושוב לגלות את הסיבה. עד שהרב וואלק נאלץ להשיב בבושה ובכאב את התשובה האמיתית: "את האמת, אתה מבין בעצמך, ר' ירחמיאל, שאין לי יכולת ואומץ להביט בפניך, אינני יכול להופיע באותו מקום, ובפרט בבית הכנסת המרכזי, שם דיברתי והצלחתי לשכנע אותך לעלות לארץ ישראל – מה שבסופו של דבר הוביל לתוצאה העגומה והטראגית שדווקא שם שיכלת את בנך הקדוש"...

עמדו השניים דוממים זה מול זה ברחובה של עיר, לפתע פשט ר' ירחמיאל את שתי ידיו כלפי פניו הרציניות של הרב וואלק הישיש ואמר: "הרב וואלק, אינך יכול לתאר איזו הכרת הטוב יש לי כלפיך!..."

הרב וואלק הביט עליו בהשתוממות, אינו מצליח להבין למה ירמזון מיליו, הוא החל להרהר שמא נטרפה עליו דעתו ח"ו. אך ר' ירחמיאל לא הותיר זמן למחשבות, ומיד המשיך ואמר בהתלהבות עצומה: "היה לי בן – יעקב יחזקאל, נגזר עליו משמים, שלא יחיה יותר משש עשרה שנה, אילולא הייתי עולה לארץ ישראל, ודאי היה מת כאן בארץ העמים. בני, יעקב יחזקאל, יכול היה להסתובב כאן בניו-יורק ולההרג כמו ילד אמריקאי במהלך משחק, תחרות, תאונת דרכים או מחלה אחרת רח"ל, עתה שזיכני ה' בזכותך – להביאו לארץ ישראל, להכניסו לישיבה קדושה, ולהפכו לבן תורה, ולבסוף עוד זכה למות על קידוש ה' הגדול והנורא, כמה אני חייב לך הכרת הטוב על זה!!..."

עיני שניהם נצצו מדמעות בטבורה של עיר, ורבי ירחמיאל סיים: "האם לקחת לי ילד?! הלא נתת לי ילד – בחור ישיבה. הצלת את בני!"

קליפ "כצאן לטבח" בעקבות הפיגוע (רץ ברשת)

פירושים כמובן, מיותרים, אך יש בנותן ענין להוסיף מה שמצאתי במקור אחר, עדות מצמררת מרגעיו האחרונים של הקדוש יעקב יחזקאל, ממנה עולה שממש כאביו הדגול ראה אף הוא את הדברים באותו אור זוהר רצוף אמונה צרופה וקבלת הדין באהבה: "רוממות רוחו של יעקב יחזקאל מתגלית ביחוד ברגעים האחרונים לחייו. כשהתחילו הפורעים לשבור את דלת ביתו של אליעזר-דן סלונים, שבו הסתתר יעקב יחד עם הרב אפרים סוקולובר, מי שהיה מדריכו בדרכי התורה והיראה וסלל את דרכו לעולמה של תורה. הוא ביקש מהעומדים סביבו שיאמרו תפלת וידוי בקול, כדי שיוכל לחזור אחריהם מילה במילה. וכשהתפרצו הפורעים לתוך הבית, וחש שחייו תלואים לו מנגד, התיפח בבכי ונפל על צוארי מדריכו, הרב סוקולובר, והספיק עוד לבטא את דבריו האחרונים: "שמח אני שאמות אחרי שהתחברתי ללומדי תורה, אני מודה לו מקרב לב, שקרבני וחנכני בדרך התורה והמצוות!!" - גרזן של רוצח שפל נחת בראשו, והוא נפל ארצה מתבוסס בדמו".

מעדות אחרת שנשתמרה בידינו, יעקב יחזקאל אמנם נפצע אנושות אך לא נהרג במקום, וחרף האנדרלמוסיה הנוראה ששררה אז, בין היתר מחמת אזלת ידם הנפשעת של הבריטים, הצליחו להביאו לבית החולים 'הדסה', אך שם לדאבון הלב הוא נפטר מפצעיו האנושים.

העיתונאי ש' קוק, קיים זה מכבר ראיון עם הרב שמשון אפשתיין זצ"ל, מי שהיה נו"נ לראש הישיבה הגרמ"מ אפשטיין זצוק"ל ומי ששרד בעצמו את הפרעות בתרפ"ט באורח ניסי ומופלא. במהלך הראיון כשסיפורו של הנער יעקב יחזקאל צף ועלה, הפנה הרב שמשון את תשומת ליבו לדברי סב רעייתו, הרב זאב גולד ז"ל, בספרו 'זהב הארץ'.

וכה כתב הרב גולד: "יודע אני, שיש בני אדם, ששמחים עתה בדיעבד, שבניהם לא עזבו, כאותם קדושים, את בתי הוריהם העשירים ולא הלכו להתענות ולסבול בחברון החרבה, והעיקר: לא מתו מיתה משונה כזאת".

"לאותם אנשים אני רוצה לספר מה שסיפר לי אחד מגדולי הדור, שקיבל מכתב מכבוד גאונו הר"מ ר' משה מרדכי (אפשטיין) שליט"א, וזהו לשון המכתב: "הלכתי היום לבקר בבית-חולים 'הדסה' אשר בירושלים עיה"ק את הנער האומלל וכסלר, בן הגביר הנדיב משיקגו שנפצע (ונפטר אחר-כך מפצעיו האנושים בייסורים נוראים). כאשר ישבתי ליד מיטתו שעה קלה לפני מותו, לא יכולתי להתאפק ופרצתי בבכי. פתח הנער את עיניו ואמר לי: "רבי, על מה אתה בוכה? לו ידעת, כמה אני מודה לך שהצלת את נפשי, שזכיתי ליצוק מים על ידיך וללמוד מפיך תורה ומוסר. מה מאושר אני למות בארץ-הקודש יהודי שלם! אני מוסר את נפשי בשמחה לאלוקים!". בת צחוק נעימה עברה על שפתו בדברו, ואני קראתי בתוך לבי: 'אשריך ישראל שלא פסקו ממך עדיין גיבורים! עם ישראל חי ויחיה לנצח!"

ואנו רק נחרה נחזיק אחריו ונקרא בקול גדול: "נצח ישראל לא ישקר!" "עם ישראל חי ויחיה לנצח!".