יום אחד תהיה כאן מדינה חרדית

כותבת השורות (צילום: נחמי וולף)

יש נתון בסיסי ביותר אודות החברה החרדית שנטחן עד דק, הנתון הזה שמופיע בשקופית הראשונה של כל מצגת עמוסת נתונים אודות המגזר, השפן המנצח בכל דיון. תחזית אחת שחוזרת על עצמה בווריאציות שונות מזערית. אין לאיש ספק. עוד קצת (הרבה) ונהיה כאן הרוב. עוד כמה שנים ויחסי הכח מתהפכים. עוד קצת ולא נצטרך יותר להתחנן לתקציבים, לא נהיה יותר "מגזר" ולא נוכל להתבכיין שאנחנו מקופחים. מדינת ישראל תהיה מדינת החרדים.

הנתון היבש הזה מקפל בתוכו מציאות מופרזת בשחור – לבן. מן תמהיל בין סרט אימה למדע בדיוני. נהגי אוטובוס בכובעים שחורים וחליפות. מערכת מדרכות כפולה לנשים ולגברים תופסת את מקומם של שבילי האופניים בתל אביב. צבא בשכר המורכב מעובדים זרים מתאילנד והפיליפינים שומר על גבולות המדינה. בית המחוקקים מתנהל במקביל לסנהדרין של 70 זקנים ועסקניהם, מושב המליאה נפתח כל בוקר בשיעור דף היומי מפי הרב הראשי לכנסת. הכניסה לנשים למשכן בו מתקבלות ההחלטות- אסורה. גוש יהדות התורה מול גוש ש"ס נאבקים על הרכבת הממשלה ונשיא המדינה בעל הכיפה הסרוגה, מאחרוני הנפילים, מתקשה להכריע. בית המשפט היחיד שמתפקד הוא זה שדן בעניינים בין לאומיים כל שאר הדיונים כבר מזמן בבתי הדין השונים והרבים.

לכאורה התרחיש המוחשי הזה אמור לערער כל קורא שאין לו משהו על הראש. לגרום לו לשקול שוב לרדת לארץ המילקי או לחילופין להתחיל מאבק דמוגרפי. ובאותה נשימה, הנתון הזה, אמור להביא להקלה ושמחה גדולה לקוראים שרואים בעצמם חרדים לדבר ה'. אך משום מה, לא זה בדיוק מה שקורה. אכן התעוררה בהלה גדולה בצד החילוני של המפה. בהלה שתורגמה לתוספת ריחוק, אימה וגם לא מעט שנאה. אבל בצד שלנו, בין החרדים. אין שמחה. גם אין חשש. הנתון הזה, הכמעט וודאי. פשוט נעלם לו.

נכון, יש מיעוט שקורא לקחת אחריות, שקורא להתחיל בצעדים מעשיים של השתלבות, של הגברת שיעורי המועסקים כדי שיתכן כאן קיום כלכלי מאוזן. יש מי שיוצא לאקדמיה, יש אפילו שמרחיקים ולומדים מקצועות נועזים כמו רפואה ואולי אולי יום אחד נשמע אפילו על טייס חרדי. אנחנו רואים מעט יותר חרדים שמשתלבים בשירות המדינה ולומדים את רזי המקצוע, אנחנו כבר גרים ביותר יישובים בהם גם טבריה, עפולה וערד. יש בינינו אנשי תקשורת רהוטים. לכאורה נעשים צעדים קטנים בדרך אל מציאות שתאפשר הן את היותנו רוב מספרי והן את המשך קיומה של המדינה הזו. זו גם התשובה שניתנת לכל הדאוגים. יהיה בסדר בסוף. הנה, אנחנו משתלבים, למדים, הנה אנחנו לוקחים אחריות.

ככה נראית אחריות? לדאוג לעתיד הכלכלי של משפחתנו זו לא אחריות במובנה הרחב. אפילו לדאוג להתקדמותה של הקהילה שאני חלק ממנה זה לא ממש זה. כי במילה אחריות לא סתם ככה מסתתרת לה המילה אחר. אחריות אמיתית היא להסתכל בעיניים למי ששונה מאתנו, למי שנמצא הרחק, לזה שטובתו לא תטיב עימנו אך למרות זאת לפעול בצורה שתטיב גם לו. בצורה הזו שאולי לא קל להגיע אליה אך היא זו שנכונה הן לנו והן לאחרים. אחריות משמעותה ראיה כוללת, רחבת טווח, ארוכת אופק. אחריות היא בשום צורה שהיא לא דאגה אנוכית, גם לא דאגה מושכלת. אחריות היא מחשבה על האחר, מחשבה מתוך תחושת שליחות, מתוך רצינות ונכונות.

האם אנחנו, החרדים אכן מגלים אחריות? אכן תוהים לרגע מה יהיה כאן ביום ההוא עוד 30 שנה. האם אנחנו מצליחים לחשוב איך אנחנו רוצים לראות את המדינה אז. איך נכון למדינה להתנהל. עדיין לא. קשה לנו מידי. קשה לנו לא כי אנחנו רעים או כי לא אכפת לנו. קשה כי טבועים בנו עמוק דפוסים בני אלפיים שנה. דפוסים של זהות מיעוטית, של תחושת נרדפות של מחשבה הישרדותית, של שהות זמנית, של בהילות קיומית. דפוסים שמציאות החיים עד כה הקשתה עלינו לנטוש אותם מאחור.

אבל זה בדיוק מה שנדרש מאיתנו כעת, מכל מי שקורא את התחזית הדמוגרפית הזו ויודע שיום אחד האחריות תהיה מוטלת עליו ועל בני קהילתו אם ירצה או אם לא. כן, מוטל עלינו לתרגל אחריות. להתרגל אליה. להבין מה היא מזמנת לנו. לנסות ולראות אחרים שהם לא אנחנו. לנסות ולמצוא תשובות לשאלות גדולות שהיום אנחנו לא בהכרח שואלים אותם בקול. אולי אפילו לא בשקט.

אנחנו צריכים לחזור אחורה, לתיאורים הצהובים מעט על היום ההוא שהמדינה תהיה בעיקר חרדית. כי התיאורים האלו מחביאים בתוכם שאלות גדולות. המשימה הראשונה שלנו, עוד לפני התשובות. היא פשוט לשאול. קודם כל לנסח את השאלות, לשאול אותם. לא לפחד לתהות. לנסות להבין. להבין מה היא הרשות המחוקקת, מה התפקיד שלה במדינה תקינה. האם אנחנו חיים בשלום עם המינוח מדינה יהודית ודמוקרטית? ואם כן מה היא מדינה כזו על פי ההלכה. מה באמת הפיתרון שלנו, המאמינים בתורה הקדושה ובשבע מצוות בני נח אל מול הקונפליקט עם בני דודינו, בניו של ישמעאל. ועוד המוני שאלות , גדולות וקטנות.

כי רק שנביט לעבר האופק, כי רק שנבין מה התפקיד שלנו באמת לא רק עבור עצמינו אלא גם עבור האחרים. רק שנצייר לעצמינו אוטופיה ונדע לאן לשאוף. רק אז גם נוכל לעשות משהו ולהבטיח אם לא לנו, אז לנכדים שלנו עתיד טוב יותר במדינת שרוליק ההיא.