הדם שלא נרגע
הכאב עודנו בליבנו. כאב על אחים שנפלו בקרב, על משפחות שאיבדו ילדיהם, על ילדים שלא יהיה להם יותר אבא. נשים שבעליהן בהווה או לעתיד כבר איננו. תחושת הערבות עם אותם חיילים שראו את חבריהם נופלים בשדה הקרב וזכרונם לא ימוש מליבנו. אלו עובדות שאין הלב יכול ומסוגל להתעלם מהם.
קשר השייכות שלנו אליהם הוא סבוך ובלי יכולת להינתק.
בימים אלו, ביכינו את חורבן בית המקדש. איבדנו את המקום ששייך וקישר אותנו לבורא עולם יותר מכל. התאבלנו כפי שהורתה לנו ההלכה. שני המאורעות קשורים בקשר גורדי.
שר טבחים אחד ששחט רבבות בני אדם ודמו של זכריה שלא פסק לבעבע הטביע חותם בראיה היהודית. אותם עיניים שראו מעשה זה, אותו נבוזראדן לא יכול היה להמשיך בחייו כפי שהתנהלו עד אותו היום, הוא ערק והתגייר.
בימים אלו עומד שר טבחים חדש, שר שמקורו בישמעאל ומפליא את אהבתו לרצח בנו בעם ישראל. הוא לא ינוח ולא ישקוט עד ש'הדם' – הוא הנפש – הישראלי לא ישקוט.
על מעשה דמו של זכריה אומרים חז"ל "ומקום הצדק שמה הרשע" ישמעאל היה שונה בתכלית, הוא לקח את הצדק האנושי השתמש בה ולגלג עליה. הוא נטל פי שניים כבכור וציחק על כך. ישמעאל לא יכול לחזור בתשובה על שום דבר שיראה במערכת היחסים שלו מול עם ישראל – אין אמונה בישמעאל – הוא רחוק מהאמת.
שותפות ושונות שאין בהם סתירה
לאבל יש תאריך. אדם שמת מצווים בניו להתאבל שבוע ימים, לאחר מכן מתאבל חודש ימים בצורה שונה, שנים עשר חודש הם ימי אבל אחרים. על חורבן הבית אנו מתאבלים בעשרה בטבת, לאחר מכן מתאבלים בשבעה עשר בתמוז כשאחריו מגיעים שלושה שבועות של אבל שמטפסים בדרגה בתשעה ימים ומגיעים לשיא בתשעה באב, בו אנו חולצים נעליים יושבים על הארץ ומונעים מפינו לחם ומים.
בימים אחרים יש לנו מצוות רבות, מצוות שמחויבות בשמחה. אצל היהודי, האבל והשמחה אינם מתנגשים זה בזה.
המחויבות שלנו להמשיך הלאה למרות הכאב היא בלתי ניתנת להכחשה, המחויבות שלנו לכאוב את כאב האומה חתומה היא בטבע האנושי – הישראלי.
אותה מחויבות מביאה אותנו להבדיל בין אבל על אחים שנפגעו, בין שותפות עם כאב של תושבי הארץ הזו המצויים בפחד מתמיד, לבין העובדה שאנחנו שונים מהם. שדרכם אינה דרכנו. שגבורתם אינה גבורתנו.
השאיפה שלנו למדינה שונה משאיפתם הם. מבחינתנו אין לנו מדינה. יש לנו זכות לשבת בארץ הזו ולדאבוננו זה מתקיים בידי שלטון (ערב רב) חילוני. כשאנחנו מתאבלים על חורבן הבית אנו מביטים לתוך עיניה של המדינה הזו ואמרים 'מדינה כזו היא חלק מהגלות'. אנחנו שמחים על הזכות שלנו להתקיים בה, אולם אבלים על הדרך – אצל היהודי אין בזה סתירה.
ערבות בדרכנו שלנו
"כי תצא אש ומצאה קוצים" תצא מעצמה. "שלם ישלם המבעיר את הבערה". אמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי, אני הציתי אש בציון שנאמר: (איכה ד, יא) "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה", ואני עתיד לבנותה באש שנאמר: (זכריה ב, ט) "ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה".
האמונה שלנו שהאש מוכתבת מלמעלה מחייבת אותנו למצא את יכולת הגישור בין הפערים. על אף אי-ההסכמות לפעול למען אותם הנמצאים במצבי סכנה. לעשות זאת באופן בו נקדם את הצתת אותה האש שלהבותיה יבנו ולא יחריבו.
החלטתם של גדולי התורה בשבוע שעבר להוסיף יומיים לזמן קיץ תשע"ד יש בה אמירה. "יומיים" נשמע לנו שום דבר. אבל האמירה שחובת ערבות מחייבת אותנו להיות עוד יום בביהמ"ד הנורמטיבי בו העברנו את ימי הלימוד שלנו חזקה היא מכל דבר אחר.
הצגת כל התגובות