רוח הקודש בבית המדרש

כותב השורות (צילום: יעקב כהן)

בית המדרש מלא מפה לפה. קולו של הרבי נשמע מסוף העולם ועד סופו. הגביע, גביע הכסף, נוקש והקול היוצא מן הלב נכנס ללבבות החסידים ההומים, העומדים בחיל מול הקודש.

ליל שבת קורח תשנ"ד. כ"ק מרן ה'פני מנחם' מגור זי"ע יושב בראש השולחן החסידי ונושא מדברותיו מענייני הפרשה והזמן, והעם מסבב אותו כחומה, בולע כל מילה והגה בשקיקה.

לפתע, כמו סוטה מן העניין ומתמקד אודות תלמיד חכם שמת. כל שאינו מניח בן ליורשו, הקדוש ברוך הוא מתמלא עליו עברה. ומה הוא אשם? שואל הרבי, ומשיב מיד: כי אילו היה לו בן ליורשו, היה הבן מתקן אותו וממשיך את דרכיו, וכשאין לו בן הרי הוא מלא בעברה. שתיקה רועמת. למה ירמוז הרבי. איש לא יעמוד בסודו.

ואז הוא מוסיף משפט מצמרר החרוט על לוח עד עצם היום הזה: וכשמשאיר אחריו תלמידים שלמד עמם תורה הרי הם כבנים הממשיכים בדרכו.

השומעים לא מבינים, אך למחרת מתברר שרוח הקודש הופיעה בבית המדרש בירושלים. בבוקר יום ראשון מתקבלת הידיעה המרה והנמהרה מקראון הייטס אודות הסתלקותו, בשעה 1:50 לפנות בוקר, של כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע. הוא לא השאיר בן אחריו, אך הותיר תלמידים רבים, אותם לימד מתורתו, ממשיכי דרכו הגדולה.

כבה נר המערבי וירושלים נתנה קולה.

• • •

רק לפני כשלוש שנים באתי לקראון הייטס, לשכונת המגורים של אמי בילדותה. אחיה היו משחקים בייסבול בחצר הבית, והרבי, שבכל יום הלך לבקר את אמו הרבנית ע"ה, היה תופס את הכדור שחמק החוצה וזורק אותו פנימה לקול מצהלות הילדים.

ביקרתי בבית הכי מפורסם באזור, המכונה 'בית חיינו' בפי כול, 770 באיסטרן פארקווי. המקום שאליו עורגת וכוספת כל נפש חב"דית. הכול מסתובב על צירו מלבד הנקודה הפנימית, האדון, שעזב את היכלו של מטה. פתאום. והשאיר הכול על מקומו: הסטנדר. הזאל. השירה. התפילות. הפאבריינגען. רק הוא עצמו לא נוכח.

החשמל הזה ימשיך להאיר עוד שנים ארוכות. בכוחו של אותו זקן.

• • •

ליל ששי. קווינס, בית העלמין ע"ש מונטיפיורי. "תפילה למשה איש האלוקים". הלב פועם בחוזקה. גם הדלת.

אתה מרים את עיניך מספר התהילים, ובחור צעיר נכנס עם נעלי קרוקס לאוהל. אתה ממשיך להתפלל, והנה שוב נקישות. עוד אברך נכנס. עוד נקישות, ועוד יהודי בא כפוף קומה לפני רבו.

לפתע אתה קולט במלוא העוצמה את היתמות. השכול. הכאב. אין להם אבא. אין להם רבי. אין להם מנחם.

אבל הוא כאן. אי אפשר להיכנס אליו ליחידות. אי אפשר להשתתף בהתוועדויות. אי אפשר ללחוץ את ידו. אי אפשר לקבל ממנו דולר לצדקה. אבל אפשר לדבר איתו. אפשר לדבר אליו.

והם מדברים. מתפללים. קוראים קוויטל. מאמינים שהוא פועל עבורם משמים כאשר נהג בחיי חיותו. ויתיר מבחיוהי.

הטור המלא מתפרסם בעיתון "בקהילה"