ידועה אמרתו של הרבי מקוצק "רק סוסים הולכים באמצע הרחוב, בני אדם הולכים בקצוות". אמרה זו קפצה לראשי בזמן שקראתי את דבריו של הרב מיכאל נכטילר.
החינוך לבינוניות תורנית אינו חדש, לא רעיונית ולא מעשית. "המציאות דורשת" עולה הטענה מהמאמר הנ"ל, "הבחורים דורשים" זועק הכותב, כאילו שכח חינוך מהו. חינוך יהודי אינו נגרר אחרי המציאות, הוא יוצר אותה. בונה עולם מלא, עולמות ואולמות מלאים של ישיבות קדושות, בתוך המציאות המטורפת שמסביב, בונה עולם מלא של משפחות ברוכות ילדים בתוך הקושי הכלכלי המשמעותי. הוא יוצר, מעצב, לא נגרר.
"אם פגשת מנוול זה משכהו לבית המדרש", לא לעבודה ולא להשכלה, לבית המדרש, רק לבית המדרש. זה צריך להיות המוטו שלנו מול בחורי ישראל וצעירי הצאן. מסר חד משמעי של "כן, רק תורה!". כעת, כשאתה עוד גידול רך, מתעצב, זקוק לתמך מול רוחות הסערה שמסביב ושבתוכך, אין דרך אחרת, אין מגוון ואין שביל אמצע אלא לסוסים בלבד.
עולם הישיבות מלא בעשרות אלפי בחורי חמד, ללא קמפוס וללא אקדמיה, קשורים בעבותות של אהבה לתלמודם, מסורים לו, הוגים בו יומם ולילה, חולמים עליו בלילה וקמים עמו ביום, שותים תורה ואוכלים תורה, ובעיקר, נושמים תורה.
כל זה לא היה קורה עם המסר היה "מורכב", "מעודן", "מכיל". מסר של "דרך האמצע" לא היה מביא את הציבור החרדי ירא ה' להצלחה כבירה זו.
הסכנה בדברים שנכתבו אינה רק באידיאולוגיה, אלא גם בעזות המצח. המוכנות לקרוא באופן מפורש לפתיחת מוסדות "משלבים" נגד דברי רבותינו ומורי דרכנו, ונגד כל מה שחונכנו אליו, הוא הסדק המתרחב והולך בסכר המגן עלינו מפני השטפון שבחוץ, סדק שאנחנו כציבור חרדי כה מנסים לסתום, בכל כוחינו מול אלו שקודחים בו חורים יום יום ושעה שעה.
מול אמירות כאלה ניתן רק לזעוק את זעקתו של הנצי"ב בעת שהקריב את מפעל חייו – ישיבת וולאז'ין – על שמירת טהרת הקודש של מושג הישיבה, "אל תגעו במשיחי".
הרוצה ילך לו אל האקדמיה, הרוצה יצא לו אל המבול התעסוקתי שבחוץ, ובחורי החמד, לומדי התורה בטהרתה, בתוך תיבת הנח, נתפלל למענו. אך אל לו לקדוח חורים בתיבתנו אנו. אל לו לגעת בקדוש וביקר תוך קריאה לעירוב הקודש בחול. אל לו להפוך את המדרכה הבטוחה לשביל לסוסים ההולכים, מדרך העולם, בשביל האמצע.
הכותב הוא משגיח בישיבה ירושלמית.
הצגת כל התגובות