1.
רבות דובר על מה שעשו הרשתות החברתיות לפוליטיקה, אבל לא דובר על מה שהן חוללו לתחום הפלילים. פעם כשהתפוצצה פה פרשה כלשהי העיתונאים היו צריכים לרדוף אחרי מקורבים שיאמרו מה גרסתו של החשוד ויספרו מה תחושותיו. היום, בזמן שההורים יושבים עם עורכי הדין, הילדים פשוט מגיבים בפייסבוק.
הידיעות על המגעים הראשונים לעסקת טיעון עם שולה זקן לא הגיעו מהדלפות של גרון עמוק בפרקליטות. הבן שלה, נדב זקן, פשוט כתב בדף שלו ביום בהיר אחד סטטוס נזעם על אולמרט: "אני לא בחרתי לשמור על זכות השתיקה, אז אחרי תקופה ארוכה אני רוצה לפרוק את מה שעל לבי. אתחיל ב-shame on you מיסטר ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. המשך יבוא".
כולם הבינו בעקבות הדברים שמשהו בקשר השתיקה והנאמנות נשבר. גם בהמשך הוא חשף מה המשפחה מרגישה כלפי הבוס לשעבר, ואלה לא היו תגובות מנומסות ודיפלומטיות.
בתחילת השבוע התפרסמה פרשת סילבן שלום. כעבור יום-יומיים הבינו כולם שזה כנראה מביך לכנות אותה בכלל פרשה, אבל באמצע, הדף של הבן נמרוד ניר היה ספק המידע המרכזי. "עסקנים מחליטים להפיץ קמפיין שקרי ומשמיץ נגד האדם הכי ישר ומוכשר במערכת הפוליטית... זה מבטיח להם אכסניה בגיהינום. צפו לפייט הולם".
הטקסטים האלה לא עוברים עריכה ועיבוד וספק אם הם מתואמים עם עורך הדין. לכן הם מעוררים כל כך הרבה עניין. המציאות החדשה הזאת מבשרת על סוף עידן "מקורביו מסרו" או "בסביבתו אומרים". הכול ישיר ושקוף וגם בוטה יותר. אם אתה משתף את כולם בתמונות של המנה שאכלת בבית הקפה, בנסיעה לחו"ל ואפילו בסתם תור מעצבן בקופה, איך לא תכתוב גם מה דעתך על המשפט של אימא שלך?
2.
פרשת השבוע, פרשת "תזריע", עוסקת רבות בנגע הצרעת ובדרך לרפא אותו. בלשון ימינו, היא עוסקת ברפואה אלטרנטיבית, בקשר בין גוף לנפש. היום מקובל לחשוב שיש קשר בין המצב הרוחני והנפשי של האדם לבין מצבו הפיזי, אבל כבר לפני אלפי שנים התורה מציירת מציאות שבה אם יש לאדם נגע על העור – הוא לא פונה אל הרופא המומחה, אלא אל הכוהן. הכוהן, המנהיג הרוחני של אותם ימים, יורד לשורש של המחלה ומוביל מסע לתיקון המצב, יחד עם הפונה.
חז"ל מסבירים שהסיבה לצרעת היא חטא לשון הרע, כלומר העובדה שהאדם דיבר נגד אחרים, לכלך, קילל, ריכל וכדומה. כיוון שבדבריו הוא הפריד בין אנשים, הוא גם נענש בהפרדה: הוא יוצא מחברת בני האדם לכמה ימי בידוד, עד שהעור שלו מבריא. במובן מסוים, החולה בפרשה לא מחפש רק תרופה אלא שינוי.
3.
התמונה של הפרסומות שמופיעה כאן למעלה צולמה השבוע בכניסה לירושלים. אלה שתי מודעות סמוכות של מיזמי נדל"ן יוקרתיים וחדשים: "הנביאים קורט" לצד "7 קוק סטריט". הכול באנגלית, אפילו בלי לטרוח לתרגם לעברית בקטן, למטה. ברור מי הם הרוכשים הפוטנציאליים, ואלה ממש לא אנחנו, ה"נייטיבז".
זה חלק מהסיפור העכשווי של ירושלים, לפחות של שכונותיה היוקרתיות: ירושלים לא מתחרדת. היא גם לא מתחלנת. ירושלים מתארה"בת. צעירים ישראלים מכל המגזרים מתקשים להתמודד עם הרצון של אמריקנים עשירים להחזיק דירה בעיר הקודש. עבור הישראלים זו דירה ראשונה ויחידה, עבור האמריקנים זה עוד נכס. ניר ברקת, יש לומר, מוביל מאבק נחוש בדירות הרפאים האלה בניסיון להכפיל את הארנונה על נכסים שעשירים קונים ומשאירים ריקים.
אה, ותגובתם של הרב קוק ושל נביאי ישראל לשלטים האלה טרם נמסרה.
4.
הרשות השנייה פסלה לפני כמה ימים לשידור את הפרסומת שבה רוני לייבוביץ', האופנובנק, מפרסם מותג קטנועים. מדובר בסטארט-אפ פרסומי שיכול בהחלט להתפתח קדימה: זאב רוזנשטיין יפרסם מכוניות ממוגנות ירי, משפחת אלפרון תוביל קמפיין לאקדחים וכן הלאה.
אבל בעצם, לכתוב נגד הנושא זה לעשות בדיוק מה שרצו הפרסומאים שהגו את הרעיון. הם ביקשו פולמוס ציבורי, שבו יצקצקו נגד עידוד הפשע וכך גם ידברו יותר ויותר על הלקוח שלהם. כשצילמו את שודד הבנקים לשעבר נמלט מהמשטרה בסרטון, הם הרי קיוו שאחרי הסערה הציבורית הרשות השנייה גם תפסול את הפרסומת.
התגובה של מי שזה צורם לו צריכה להיות פשוטה: לא להתפלמס במאמרים (כמו זה) ולא למחות ברשת, פשוט לא לקנות את המוצר.
5.
למייל שלי הגיעו השבוע שתי הזמנות להירשם ל"סדנאות הכנה לליל הסדר". בין כל הניקיונות והקניות, יש ארגונים שעורכים בימים אלה מפגשים שמטרתם להפוך את הערב הזה למשמעותי וחווייתי יותר. לומדים שם איך להפעיל את הילדים, מה המסרים של ההגדה של פסח לדורנו, איך לפצח את סודם של החלקים הקשים בטקסט ועוד. "ליל הסדר הוא השיא של מעגל השנה היהודי, ליל החינוך הגדול של ילדינו, חבל לפספס אותו", נכתב שם, "צריך לנצל את השעות החד פעמיות האלה היטב, ולא לנחות אליהן בלי מחשבה".
טוב, גם סדנת הכנה ללידה לא הייתה נפוצה לפני מאות שנים. הסבתות שלנו פשוט ילדו. היום כנראה צריך להיערך ולהתכונן לכל עניין, אבל במקרה הזה יש טעם רב בדבר. הסמכות ההורית היא לא מה שהיה פעם, והטרדות הטכניות הרבות לפני החג יכולות לבלבל בין עיקר לטפל.
בלילות הסדר של ילדותי הכול היה פשוט יותר. דוד מאיר ז"ל, אחיה הגדול של סבתא שלי, ניצול שואה, ישב בראש השולחן וניהל בגיל תשעים את הסדר בנוסח המסורתי, כמו ששמע בבית אביו בפולין. הוא לא היה נרשם לסדנת הכנה כזאת. בעצם, נראה לי שהוא לא היה נרשם לשום סדנה.