החברה החרדית היא מאד קהילתית, אנשים חשים ערבות זה לזה ועוזרים זה לזה. בעיני, זו דוגמה מובהקת לדינמיקה חברתית בריאה, שהרי אין ממשלה אשר כופה על מישהו לפתוח גמ"ח, אין חוק אשר מחייב מישהו לקום בחצי הלילה ולעזור במוצץ לתינוק או תרופה לפעוט, אך אנשים בוחרים מרצונם החופשי לעזור לאחרים. אנשים מקריבים את נוחותם האישית על מנת לעזור לאנשים שאותם אינם מכירים כלל, וזה ללא תמורה כלשהי. אני רואה בכך דבר מופלא.
במחאה החברתית לפני כשנתיים, דרשו המוחים "ערבות הדדית", אך לא ידעו איך ניתן ליצור ערבות שכזו. דרישותיהם היו ילדותיות, הם רצו שהממשלה תכפה על כולם "ערבות הדדית", כביכול ניתן לכפות על מישהו טוב לב באמצעות חוק. אך בהחלט ניתן להבין לרוחם ולהבין מה הם חסרים – האכפתיות של אדם כלפי החלשים ממנו.
בצד מעלה זו, אסור להתעלם גם מהנזקים אשר משתרבבים בתחושת הקהילתיות. בצד האכפתיות הגדולה, ישנה גם סקרנות אינסופית לחקור את חייו של האחר. לחקור, להעמיק, להתלמדן ולנתח לעומק. במקרה זה הסקרנות לא הורגת את החתול, אלא בני אדם. סקרנות זו, או "יאכניות" בשמה המוכר, באה לידי ביטוי במקרים רבים, כמו למשל פינוי באמבולנס. בכל פעם שנשמעת סירנה בשכונה חרדית, מיד מאות ילדים רצים אחר הקול ומתגודדים סביב כדי לוודא מי מפונה ומה בדיוק קרה לו. פעמים זו יולדת אשר נאלצת בעל כורחה לשתף את הרחוב כולו בציריה, פעמים זהו אדם מבוגר ונשוא פנים אשר נאלץ לככב במכאובו קבל עם ועולם. אנשים נורמטיביים מוצאים עצמם כוכבי רחוב המדגמנים מצבים מביכים, בלא שרצו בכך. אילו היו אלו ילדים בלבד החרשתי, למרות שאני רואה בכך כישלון חינוכי קולוסלי של הוריהם, אך גם ההורים עצמם עומדים בחלונות וצופים למרחוק להבין מי אחראי להצגה המרתקת.
אני יודע על מקרים של אנשים מבוגרים שהיה חשש משמעותי לחייהם, אך התעקשו שלא להזמין בשום אופן אמבולנס. "עדיף למות בבית מאשר למות מבושה ברחוב" סיפר לי פעם אדם מבוגר שהתנסה במצב זה. הוא שרד בחסדי שמים, אך אינני יודע מה עלה בגורלם של אחרים במצבו שחשבו וחשו כמוהו.
חמורה עוד יותר היא הסקרנות הממוסדת, היא נפוצה הרבה אצל מתנדבי רפואה (ואינני רוצה לנקוט בשם ארגון זה או אחר, כיון שזו לא מדיניות של ארגון, זו מעידה של יחידים) אשר סיבת הגעתם למקום היא עזרה והצלת חיים, טורחים להקדים ולצלם את האירוע מכל זווית ולהפיץ בקבוצות וואטסאפ. למען ייהנו אלה שלא הספיקו להגיע למקום, ומהדרין ואף מוסיפים כתובת ושמות למען ישבעו כולם משפע מידע ולא ייוותר וואקום כלשהו לסקרנות.
אם בוואטסאפ עסקינן, אי אפשר שלא להזכיר פרשיות מביכות אשר רצו בקבוצות חרדיות בתקופה האחרונה. עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות במקום אחד. צבעוני, מצולם ומעודכן עם כל הפרטים המדוייקים. מידע אשר אנשים יראי שמים לא מעזים להעלות על דל שפתם, מופץ קבל עם ועולם בקבוצות. בעוד בציבור הכללי צריך להיות "סלב" כדי לזכות בהתעניינות ציבורית, במגזר החרדי מעידה של אברך מן השורה הופכת לעניין ציבורי לוהט ומתוקשר.
כשנשא בלעם עיניו אל ישראל הוא ברך "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל", על שראה פתחיהם שאינן מכוונים זה מול זה. ידעו ישראל כבר אז להיזהר מלנעוץ עיניהם זה באוהלו של זה. היזק ראיה שמיה היזק, ובמיוחד כאשר מדובר בדיני נפשות. חובה על כל אחד לזכור שחלק מהאחריות החברתית היא לדאוג לזולת, אך גם להסיר את המבט מיד כאשר זה אינו מביא תועלת.
הצגת כל התגובות