1
נכון לזמן כתיבת השורות האלה, אריק שרון חי. זה כבר השבוע השני ברציפות שבו עורכי מוספי העיתונים סוגרים את הגיליונות של סוף השבוע בלי לדעת איך בדיוק להתייחס לשרון. וזה קריטי, בין אם אתה עורך 'בשבע' ובין אם אתה עורך 'מעריב'.
בשבוע שעבר, ביום חמישי, נדמה היה שזה ממש עניין של שעות. המצב הלך והידרדר, הלך והחמיר, אבל שרון לצערם של העיתונאים בחר להתעכב משום מה, ומכונות הדפוס היו חייבות לצאת לדרך. לכן נכתבו בכל העיתונים כתבות מעורפלות כאלה, שיהיו מתאימות לשתי האפשרויות: אריק חי או אריק מת. כך, בעצם, קיבלנו מבעוד מועד טעימה מפסטיבל שרון שעוד צפוי לנו. "מי שחלם", "מי שלחם", "מתגעגעים", "האבא של כולנו". ומתחת לכותרות הנרגשות האלה הופיעו גם אינספור תמונות של אריק חובק כבשים טלואים, נקודים ועקודים, לצד סיפורים על האנושיות והחום שלו. לרגע, מרוב צניעות ופשטות, ממש התבלבלתי בין אריק שרון לאריק איינשטיין. עוּף, טלה, חתוך את השמיים.
2
בעצם, זו לא הפעם הראשונה שבה הדד-ליין של העיתון והדד-ליין של שרון קצת מסבכים אותי. לפני שמונה שנים ערכתי מדור סאטירי בעיתון 'הארץ'. המדור ירד לדפוס בכל שבוע ביום שלישי בצהריים, ופורסם במוסף שיצא רק לקראת שבת. באותו שבוע נקבע לראש הממשלה אריאל שרון צנתור ליום חמישי בצהריים. תזכורת: היה זה ארבעה חודשים אחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות. שרון היה אז בשיא כוחו הפוליטי. הוא פרש מהליכוד, הקים את 'קדימה' ועמד לנצח איתה בבחירות הקרובות. למפלגה החדשה הצטרפו שלל "כוכבים": שאול מופז, צחי הנגבי, דליה איציק, חיים רמון וגם מי שהפסיד אז לעמיר פרץ בפריימריז לראשות מפלגת העבודה, שמעון פרס. הצנתור היה אמור להימשך שעה בלבד, ובלשכתו של שרון אמרו שלא בטוח שצריך בכלל למנות את אולמרט כממלא מקום שלו במשך השעה הזו. באווירה הזו, לכותבי המדור הסאטירי לא הייתה שום בעיה להתבדח על טיפול רפואי נקודתי של ראש הממשלה. הם שלחו כמה הלצות על הנושא, ואחת מהן גם נבחרה להופיע במדור שירד לדפוס.
זה היה כאמור ביום שלישי, אבל ביום רביעי, ערב הצנתור הפשוט הזה, התמוטט שרון באופן שממנו לא קם עד היום. למחרת, יצאו העיתונים כולם בכותרות ענק עצובות על ראש הממשלה שהוכרע על ידי שטף דם אכזרי. קוראי מוסף 'הארץ', לעומתם, קיבלו מדור סאטירי עם כותרת קצת שונה: "רופאיו של שרון: הצנתור עבר בהצלחה, מדובר בהליך שגרתי שנעשה אחת לכמה זמן לניקוי לבו ומצפונו".
3
ניקוי הלב והמצפון של שרון נמשך כבר שמונה שנים. השבוע, יומיים אחרי שהוכרזה כוננות-אריק בכל מערכות התקשורת, הייתי בבר מצווה. פגשתי שם ליד בר הסלטים את אחד התושבים הידועים של גוש קטיף. "הילדים שלי דיברו השבוע בבוז על אריאל שרון", הוא סיפר לי, "אז כמו לפני שמונה שנים, מיד אחרי השבץ, כשהם אמרו לי שהם לא מסוגלים להתפלל עליו, הושבתי אותם לשיחה וסיפרתי להם מי הוא היה. סיפרתי על הזכויות הרבות שלו, לצד החובות הרבות. דיברנו על צה"ל ועל המלחמות ועל העלייה מרוסיה ועל יהודה ושומרון ועל מה לא. ודיברנו כמובן גם על הגירוש. אמרתי להם שאנחנו צריכים להסתכל על הרוב, ורוב מעשיו בוודאי היו טובים".
הקשבתי לאיש היקר והמקסים הזה מדבר וכמעט נחנקתי מהסלמון. קודם כול שיהיה ברור, מי אני בכלל ליד אנשי אמונה כמו מתיישבי גוש קטיף. כשהם גרו שם ידענו כולנו שאנחנו לא בדרגתם, אז קל וחומר היום. אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, ותגורש ממנו. ובכל זאת, משהו בתמימות הזאת הפליא אותי. המם בי. איך אפשר שלא להסתכל על מעשהו האחרון, המהדהד והנורא, כמשקף של כל דרכו? מאיפה יכולת המחילה וההכלה הזאת? שהקב"ה, יודע תעלומות, ישפוט אותו על פי רוב מעשיו. אבל אנחנו? האם לא מוקדם מדי להיות סלחנים, רחומים וחנונים? ואולי בעצם אריק ידע שזהו אופיים יוצא הדופן של אנשי גוש קטיף, הנעלבים ואינם עולבים, המפונים מביתם ואינם משיבים? הוא הרי הכיר אותם, והיה ציני ומתוחכם הרבה יותר מהם. האם לכן בחר לפנות דווקא את חבל הארץ הזה? מה היה אומר לו שמע על הסיטואציה הבאה: ארבעה חודשים אחרי הריסת 25 יישובים ועקירת כ‑10,000 יהודים מבתיהם, ראש הממשלה מתמוטט לשמונה שנים בין שמיים לארץ, ובעוד שיקומם של כל המפונים טרם הסתיים, הם לא רק מתפללים לרפואתו, אלא גם מחנכים לכך את ילדיהם שלא מסוגלים להתפלל?
4
כבר שבוע אני הולך עם התהיות האמוניות האלה. אולי בכל זאת צריך לשאוף לגדלות הרוח הזו? להתבונן רק על מעשיו הטובים של אדם? הרי איש לא חולק על כך ששרון עשה הרבה מעשים טובים. אבל אז קראתי מאמר של מישהו שעשה לי סדר בכל הסוגיה הטעונה והמסובכת. וזה דווקא לא אדם שלמד את 'מאמר הדור' של הרב קוק או את 'אורות התחיה'. מדובר בכותב חילוני, שמאלני ותל אביבי ושמו רוגל אלפר. נדמה לי שהוא, דווקא הוא, עלה על הנקודה המרכזית בכל הסיפור. זה לא רוב המעשים מול מיעוט המעשים אלא עניין מאוד משמעותי שעובר כציר בכל מעשיו של שרון, הטובים והרעים. אלפר לא מציע פרשנות אמונית, אבל בלי לשים לב יצא לו הטקסט הכי דתי שיש.
כותרת המאמר שלו, שהתפרסם השבוע ב'הארץ', הייתה: "לשרון לא היה אלוקים" (במקור זה נכתב שם עם ה"א, כמובן). שימו לב לניתוח הפשוט: "שרון שכנע ציבור גדול של ישראלים – שבעבר היו נצמדים לאמיתות נוקשות של ימין ושמאל, טוב ורע – שהאמת היא דבר גמיש. הוא שחרר את השיח הפוליטי המקובע והמקוטב מתקיעותו המנוונת ומשעבודו לאמיתות מוחלטות ולרעיונות נצחיים. בהלך רוחו הוא היה ראש הממשלה הכי לא דתי, הכי ניטשיאני, שהיה כאן. שום דבר לא היה קדוש בעיניו. שום עיקרון לא היה חסין מפני עיון מחדש ושינוי במקרה הצורך. במונחי המנטליות הישראלית, מדובר במהפכה תודעתית עמוקה. האם לדעת שרון התנחלויות היו דבר טוב? תלוי. אפשר לבנות ואפשר להרוס. תלוי מאיפה מסתכלים, תלוי מה רוצים, תלוי בנסיבות. אין תשובה אבסולוטית. בוודאי לא תשובה שנגזרת ממוסר אוניברסלי או מזכות אלוקית. האם הכיבוש הוא דבר טוב? האם בכלל יש כיבוש? תלוי. אפשר לכבוש ואפשר גם לא. עניין של כדאיות. של מציאות משתנה. פעם היה כדאי. עכשיו הפלסטינים האלה נהפכו לכאב ראש. אז אולי לא כדאי. אצל שרון השקפת העולם הזאת לא הייתה תוצאה של פרגמטיזם גרידא. פילוסופיית החיים שלו הייתה הרבה יותר ניהיליסטית. האם חייל חייב לציית לפקודה? תלוי. ממש לא תמיד. האם מלחמה מוצדקת רק כשאין ברירה? תלוי. גם את העיקרון המקודש הזה ניתץ שרון. במובן הכי עמוק, לא היה לו אלוקים. לא היה לו מושג של צדק שטיפוסים צדקניים ומוסרניים מסוגלים להבין. בשבילו, הכול היה יחסי. איש כזה עלול להיות מסוכן מאוד. והוא גם מסוגל לקרוע לגזרים מוסכמות שנדמות כנצחיות בלי להניד עפעף".
5
אם רב היה מפרסם את המאמר הזה, הוא כבר היה זוכה לגינויים. נדמה לי שדווקא המבט מבחוץ זיכה אותנו בהסתכלות בהירה ולא מתוסבכת.
ואחרי שהעיתונאי התל אביבי נתן לי שיעור ב"השקפה", קיבלתי השבוע, דווקא כן מרב, שיעור בתקשורת ומדיה. הנה הגדרה קולעת מאוד מפיו של רב צעיר וחכם ליחסי שרון-מתנחלים-עיתונאים. זה הולך ככה: הימין אהב את אריק בגלל כל מה שהתקשורת שנאה בו. התקשורת אהבה את אריק בגלל כל מה שהימין שנא בו.
אבל עזבו את זה, מה עם מי שכן לומד? שבאמת לומד? אני לא מבין גדול בתקציבים ובסעיפים, אבל כל מי שאני מדבר איתו בעולם התורה חש על בשרו שלממשלה הזאת יש בינתיים הישג אחד. את הורדת מחירי הדיור עוד לא ראינו, אפילו לא את הורדת מחירי המטרנה המובטחת, רק יעד אחד ויחיד הושג במלואו: פגיעה באמ-אמא של תקציבי עמלי התורה. ושוב: אם יש פרזיטים הם לא צריכים להיות שם. לא עליהם אני מדבר. הפגיעה כרגע היא באברכים אמיתיים שנאלצים ללמוד כמעט בלי חלב ולחם (ואגב, ממשיכים ללמוד גם בלי). אז נכון, אף אחד לא צריך לקנות להם לחם וחלב וגם לא עוגות קצפת, אבל המודעות האלה מעידות על עוני מכוון שהממשלה יוצרת. זו פגיעה בכוונה בכל סעיף, תקנה וחוק שקשורים במיעוט הזה בעם ישראל שמקדיש את חייו לתורה.
ולא להם אני דואג אלא לנו. מישהו פה משחק באש. מה זה אומר על ממשלה במדינה יהודית שזה סדר העדיפויות שלה, ושקודם כול, לפני הכול, היא דואגת לזה שלומדי תורה, מכל המגזרים, ירגישו שהם הכי לא חשובים בעולם?
נפתלי בנט התגאה השבוע במהפכת ה‑99 אגורות שלו. החנויות לא יכולות יותר לגבות 99 אגורות, כדי לא לעגל למעלה ולקחת מאיתנו אגורה אחת יותר. נפלא. רק אם אפשר לתת את האגורה העודפת בדחיפות לכולל בבאר שבע, חסר שם חלב.
הצגת כל התגובות