בתחילת שבוע שעבר היו לי כמה סידורים קטנים בירושלים. התנעתי את הרכב על הבוקר ויצאתי מעיר התורה החסידות והפשקווילים לכיוון עיר הקודש. ה'סידורים' כמו תמיד ערכו פי שלוש זמן מהמתוכנן. לפני שקיעה נסעתי לותל ל'מנחה', הזדמנות נדירה ל"בניברקי" שכמוני.
רגע לפני שיצאתי מהמקום הקדוש שמתי לב לדמות מוכרת שמתפללת בדביקות עצומה הסתכלתי שוב ואז קלטתי, זה היה קובי, חבר חדר לשעבר בישיבה בה למדנו שש שנים ביחד, כבר כמעט עשר שנים שלא פגשתי אותו אבל הרגשתי שהקשר בינינו נשאר כמו אז. חיכיתי בסבלנות שיסיים את תפילתו.
הוא ישב עוד זמן רב בפינה, מידי פעם מנגב דמעות קטנות וכל הזמן מרוכז לגמרי בספר התהילים שלפניו. כל כך ריחמתי עליו באותה שעה מה עובר עליו? מישהו חולה? בעיות בבית? פרנסה? מה יכול להביא בן אדם כמו קובי לתפילה כזו? תמיד הוא היה הציני של החבורה פתאום הוא מזיל דמעות. מה קורה שם?
החלטתי שאשאר עד שיסיים ואנסה לעזור לו, בכל אופן חיינו יחד תקופה משמעותית מחיינו. אחרי עשרים דקות הוא סיים ניגשתי אליו בחשש. הוא מיד זיהה אותי וחיוך רחב התפשט על פניו "וואי וואי.. יהודה! שנים.... איזו הפתעה!" הוא לחץ את ידי בשמחה כאילו לא עובר עליו כלום. דיברנו על החיים כמה ילדים יש לו כמה לי מה עושים היום וכו' ואז רגע לפני שנפרדנו אזרתי אומץ.
"קובי תהייה פתוח איתי אני אעזור לך. מה קרה לך? מה פשר הבכי והתפילה הנרגשת שהיו כאן עכשיו. אני מבטיח לא לספר". הוא חייך חיוך מבויש ואמר "הכל בסדר יהודה אל תדאג לא קרה שום דבר" "נו באמת קובי אני מכיר אותך זה לא ממש מתאים לך התפילה הזו" אמרתי. "אם אתה מתעקש לדעת ומבטיח לא לספר... בא נעלה לרובע נשב על פיצה ואסביר לך הכל".
ישבנו בפיצריה קטנה והוא התחיל לספר, "באמת הכל בסדר אצלי ב"ה, רק שלפני חצי שנה בערך פגשתי חבר שהציע לי לבא לשיעור מעניין שם דיברו שבעצם המצפון הדתי שמלקה ומדכא אותנו על כל כישלון הוא בעצם לא מה שחשבתי, הוא ממש לא היצר הטוב, הוא בדיוק להפך, הוא הגורם לכישלון הבא.
דיברו שם על זה שהשם הוא לא שוטר שמחפש את העבירות שלנו אלא הוא אבא טוב שמחפש את הטוב שלנו וזה מה שבאמת מעניין אותו. ועוד ועוד דברים שנאמרו שם עם ראיות ברורות, הכל היה חדש לליטאי קר כמוני. אבל לעשרת הליטאים האחרים שישבו איתי זה היה מוכר מהשיעורים הקודמים כנראה."
"לא היה קשה לי להתחבר לדברים, סך הכל להרגיש טוב ואהוב זה תמיד נחמד. המשכתי להגיע לשעורים כל שבוע. ולאט לאט הרגשתי שינויים גדולים שעוברים עלי, פתאום התחלתי להינות מהתפילה, פתאום שבת כבר לא הייתה עול אלא מתנה, אפילו בבאלגן של הבחירות אני לא מרגיש צורך להילחם בעד או נגד מישהו."
הייתי בהלם. דיבורים כאילו מקובי? כזה קשר עם ה'? "מה אתה אומר? ממש נהיית ברסלב'ר?" "לא בדיוק. כמו שאתה רואה אני לבוש כמוך וכך גם ילדיי וזה גם לא הולך להשתנות, יש המון כמוני שמחוברים לתוכן של ברסלב בלי כל החיצוניות. כל הזמן יש נהירה של חרדים מלידה לתורת ברסלב. במיוחד עכשיו עם כל הבלאגן והפילוגים. הם ממשיכים הכל כרגיל, רק משהו בנשמה שלהם השתנה"
"קובי הפתעת אותי. הייתי בטוח שעובר עליך משהו נורא. עכשיו אני רגוע". "כן הכל טוב ב"ה. אבל תבטיח שאתה לא מספר לאף אחד. אני לא צריך בעיות בחיים. אתה יודע מה חושבים על ברסלב אצלינו". הוא ביקש רגע לפני שנפרדנו. "אל תדאג שום מילה" הבטחתי לו. נפרדתי ממנו לשלום וחזרתי לבני ברק עם קנאה קטנה בלב.
הצגת כל התגובות