יחסית למרכזיותו ולחשיבותו של מקאם ראסט במסורת המוסיקה המזרחית, מקומו בשירת הבקשות די מצומצם. הוא מיוצג על-ידי ארבעה פיוטים בלבד. הראשון שבהם "יערה עלינו רוח" (במקאם סוזנאק השייך למשפחת הראסט) מופיע במחצית הסדר הראשונה. שלושת הנוספים מופיעים כרצף לא הרחק מתחילת המחצית השניה. ביניהם מופיע הפיוט "אני אספר" במקאם כוזאם. שלושה מבתיו "חפץ בכבודו.." וכיו"ב מושרים בלחן חיצוני לבקשות במקאם סוזנאק. מקאם כוזאם הינו 'תחנה' במקאם סוזנאק [הצליל השלישי בסולם סוזנאק] ולכן נשמע החיבור בין הלחן המקורי ללחן המושאל טבעי לאוזן וכך גם שילובו של "אני אספר' ברצף הפיוטים בראסט.
את הרצף בראסט פותח הפיוט הידוע "יה ריבון עלם" לר' ישראל נג'ארה.
ר' ישראל נג'ארה יליד צפת ונצר למגורשי ספרד היה דמות מיוחדת במינה בנוף הרבני והפייטני של המאה השש-עשרה. הוא אולי הפייטן המושר ביותר בהיסטוריה של עולם הפיוט. פיוטיו נפוצו לעדות ישראל השונות ממזרח וממערב וזוכים להיות מושרים עד היום בלחנים רבים ומגוונים. הבולטים שבהם 'יעלה בואי לגני' 'יערת דבש' וכאמור 'יה ריבון עלם'.
מעבר לתרומתו בהעשרת והשבחת מסורת כתיבת הפיוטים, השפיע ר' ישראל נג'ארה גם על המסורת המוסיקלית של עולם הפיוטים והחזנות. ר' ישראל היה מוסיקאי בעצמו. הוא ניגן בכלי נגינה וייתכן שאף הלחין חלק מפיוטיו. הוא היה הראשון או בין הראשונים לציין מעל למילות פיוטיו את שמות השירים המקוריים (בספרדית, טורקית, ערבית) על-פי מנגינתם כתב את פיוטיו. בנוסף לכך ציין גם את מקאם הלחן של כל פיוט. שני נוהגים אלו השתרשו והפכו מסורת בקרב פייטני קהילות המזרח השונות עד לימינו אנו.
התייחסותו של ר' ישראל נג'ארה לפן המוסיקאלי בהקשר למסורת הפיוט, פיתחה ואף השרישה את התודעה המוסיקאלית בכל הקשור לשירת פיוטים בקהילות המזרח. חלק מספרי הפיוטים, מאז ועד היום, מחולקים לפרקים על-פי מפתח מקאמי. המושג 'מקאם' ('נובה' בצפון אפריקה) הפך מרכיב מרכזי והכרחי במלאכת שירת הפיוטים והחזנות המזרחית.
חשיבות ידיעת המקאם אף הרחיקה לכת במסורת החלבית-ירושלמית, לפיה, לכל שבת בשנה ישנו המקאם שלה בו יש להתפלל את תפילת שחרית וכן מקאמים קבועים לתפילות השבת האחרות ולימות החגים. כך, ברבות השנים, הפכו בתי הכנסת המזרחיים למעין בתי-ספר למסורת המוסיקה המזרחית בכלל ולתורת המקאם בפרט. התודעה המוסיקאלית הפכה חלק משמעותי במסורת התפילה והפיוט ומתוך כך היא גם משתמרת משך שנים באדיקות ככל מנהג אחר המתרחש בבתי הכנסת. בית הכנסת המזרחי כיום הוא מרכז חשוב לשימור המוסיקה האוטנטית והשורשית של הארצות מהן עלו יהודי המזרח.
נוהג נוסף אותו הנחיל ר' ישראל נג'ארה ואשר נהוג עד היום הוא ההקפדה על שמירת המצלול במילות הפיוט העברי כך שיתחקה אחר זה שבשפת השיר המקורית.
ל'יה ריבון עלם' שני לחנים שונים המושרים בשירת הבקשות. האחד הוא לחן הבקשות המקורי.
הלחן השני הולחן על-ידי המוסיקאי והחזן מרדכי כלפון. כלפון, בן למשפחה יוצאת העיר תטואן שבמרוקו הספרדית, נולד בחיפה בשנת תרפ"ז (1927). בינקותו איבד את מאור עניו ובשל כך, מאוחר יותר, נשלח ללמוד ב'בית חינוך עיוורים' בירושלים, שם רכש את השכלתו המוסיקאלית המערבית. כשבגר החל כלפון לבקר בבתי הכנסת המזרחיים בירושלים, שם נחשף למסורת החזנות המזרחית ולעולם המקאם. במהלך השנים השתלם במוסיקה מזרחית אצל מוסיקאים-מורים ידועי-שם בני התקופה, ביניהם, עזרא אהרון, מנהל התזמורת הערבית של קול ישראל, החזן הטורקי הידוע משה ויטאל ואחרים.
בחלוף הזמן הפך כלפון לאחת מדמויות המפתח בעולם החזנות והפיוט הירושלמי. הוא כיהן דרך קבע כחזן בבית הכנסת הטורקי לעולי בורסה, הקים וניהל את מקהלת הילדים 'חפץ חיים' אשר הייתה שם-דבר בירושלים, לימד את תורת המקאם במסגרות שונות ומעל לכל, עסק בהלחנה שלי פיוטים, קטעי תפילה ומזמורי תהילים. חלק מלחניו הפכו נכסי צאן ברזל במסורת הפיוט הירושלמית, מהם אף כאלו שעשו את דרכם אל מחוצה לה והם מושרים כיום בקהילות רבות ממזרח וממערב. הבולטים שבהם 'אגדלך אלוקי כל נשמה' (נהוונד) 'שמחתי באומרים לי' 'יודוך רעיוני' (חיג'אז) 'בשוב ה' את שיבת ציון' ואחרים מושרים בפי רבים אשר לעיתים לא יודעים על מקור הלחן ומקטלגים אותו תחת הכותרת הכללית 'עממי' .
דווקא אחד מלחניו הפחות מוכרים של כלפון זכה להשתלב כחלק משירת הבקשות והוא, כאמור, זה של 'יה ריבון עלם'. זהו הלחן היחיד של מלחין בן תקופתנו אשר הפך חלק אינטגראלי בשירת הבקשות.
לא ברור איך ומתי בדיוק השתלב הלחן בבקשות. בעבר נהוג היה לבצע את רוב בתי הפיוט בלחן הבקשות המקורי ולהקדיש בית אחד ללחן של כלפון, כסוג של הוקרה לפעולו ולזכרו. כיום התהפכו הדברים ורוב בתי הפיוט מושרים בלחן של כלפון כאשר המנגינה המקורית מושרת רק לקראת סוף הפיוט כמעין תזכורת ללחן המסורתי.
שני הלחנים, יש לציין, הם במקאם ראסט (של כלפון בסוזנאק – סוג של ראסט) המקאם אותו מציין ר' ישראל נג'ארה בספרו מעל למילות הפיוט. אין זה אומר כי הלחן החלבי הוא זה לפיו כתב נג'ארה את הפיוט. מה שכן ניתן ללמוד מכך הוא כי ציון המקאם ככל הנראה הנחה את הפייטנים לבחור לשירת הפיוט מנגינות במקאם ראסט (גם במסורת הבבלית מושר הפיוט בלחן במקאם ראסט) ובכך לשמר משהו מהאווירה אליה כיוון של המשורר.
בעוד הלחן החלבי מורכב משני משפטים מלודיים החוזרים על עצמם באופן זהה לכל אורך הפיוט, הלחן של כלפון מפותח יותר ומונה שלושה חלקים. החלק הראשון "יה ריבון... מלך מלכיא" מתרחש במקאם ראסט ונע לאורך הסולם כולו בעליה ובירידה. החלק השני הוא זה המתבצע בשירת סולו ובו משתנה חלקו העליון של הסולם לחיג'אז (השילוב של ראסט בחלקו התחתון של הסולם עם חיג'אז בחלקו העליון יוצר את מקאם סוזנאק).
תפקיד הסולו "עובדי גבורתך" חוזר פעמיים. בפעם הראשונה במבנה פשוט של משיכת צליל ארוכה, ובשניה, בצורה מפותחת יותר כאשר הסולן נוטש את צליל המשיכה מהחלק הקודם ועולה מעלה אל מעבר לתחום הסולם, אך יחד עם זאת מסיים בצליל בו סיים את תפקיד הסולו הראשון. שני תפקידי הסולו נענים בשירה קבוצתית של המילה "ותמהיא". לאחר המענה השני מתבצעת חזרה למלודיית החלק הראשון בה מושרות המילים "שפר קדמי להחויה". כך גם מתבצעת החזרה אל מקאם ראסט הראשי, עד לסיום הבית.
מעניין לציין כי מנגינת תפקידי הסולו מופיעה באופן זהה בפיוט אחר שהלחין כלפון, הלא-הוא 'אגדלך אלוקי כל נשמה' הידוע, שם מושרות המילים "רקיעי רום" ו"ויתגדל'' באופן זהה ל"עובדי גבורתך" ב'יה ריבון'
הלחן של כלפון, מעבר לאיכויותיו העמדות לו בפני עצמן, גם מפצה במשהו על המונוטוניות היחסית המאפיינת את הלחן החלבי ובכך משלים אותו ומעניק ל'יה ריבון' מעמד מוסיקאלי יאה בין לחני הבקשות.
'יה ריבון עלם' אם-כן, מפגיש בין משורר מהמאה השש-עשרה ומלחין בן המאה העשרים, המהווים, איש-איש בתקופתו, חוליה חשובה בשרשרת בת מאות השנים של מסורת שירת הפיוטים, ומתחברים דרך פיוט אחד ומקאם אחד ליצירה שלמה, איכותית ומרוממת.
בהקלטה המצורפת הראשונה מבוצע הפיוט בלחן החלבי-מסורתי ובשניה בלחן של מרדכי כלפון ז"ל, שתי ההקלטות בביצוע חברים מלהקת שחרית.
מרדכי כלפון ז"ל
'יה ריבון עלם' כפי שהודפס בספר 'זמירות ישראל' לר' ישראל נג'ארה