בשבוע שעבר נכנסנו לרצף הפיוטים במקאם נאווה אשר כאמור ייקח אותנו עד לנקודת מחצית הסדר. הרצף מונה חמישה פיוטים במקאם נאווה (ושניים נוספים במקאמים אחרים).
הרצף נבנה באופן כזה אשר מפיוט לפיוט עולות בהתאמה רמת מורכבות הלחן והמיומנויות הווקאליות הנדרשות לביצועו.
לאחר 'יום זה לישראל' הפשוט והקליל יחסית, כפי שתואר בשבוע שעבר, מופיע הפיוט 'יודוך רעיוני' בו כבר ניתן למצוא תפקידי סולו די מורכבים עם מקום לא מועט לפרשנות אישית. לאחריו יופיע הפיוט 'יודוך מלך' בו כבר נדרשות יכולות קוליות ברמה גבוהה על מנת לבצע את תפקידי הסולו והמקום לפרשנות אישית אף רחב יותר.
'יודוך מלך' הוא ללא ספק אחת מנקודות השיא ברצף. הלחן לפיוט מורכב משני חלקים שונים. החלק הראשון משמש לשירת שני הבתים הראשונים ואילו השני לארבעת הבתים הנותרים.
מבנה הלחן יוצא דופן ביחס המרכיבים המוסיקאליים והרגשיים בין שני חלקיו. לרוב, כאשר לחן משתנה מחלק לחלק אחר שלו הדבר נעשה במהלך של התפתחות הדרגתית, לרוב מהשקט והרוגע התחילו אל המתוח והסוער לקראת סופו וחזרה לרוגע ממש בסיומו (לדוגמא: 'יסד בסודו').
במקרה זה אופי החלקים כל-כך שונה עד כי לעיתים נדמה מדובר בשני לחנים שונים אשר צורפו יחד לתוך פיוט אחד.
מנגינת שני הבתים הראשונים היא אכן שקטה ומתונה, ומשרתת בצורה טובה גם את מילות הבתים "יודוך מלך דר במרומים".. "ספרו רונו יחד תהילות.." וכיו"ב. היא מתבצעת באופן של שירת מענה בין סולנים (לרוב ילדים) לבין הקבוצה.
(אופייה הפשוט של המנגינה מדגים בצורה מיטבית את מבנהו ואופן התנהגותו של מקאם נאווה בצורתו הבסיסית ביותר. הסולן "שואל" במשפט קצר ופשוט המסתיים בצליל הראשון בסולם, בו ניתן לחוש את גוון החלק הביאתי של הסולם. הקבוצה משיבה לו במשפט, פשוט גם הוא, אך הנחתם בצליל הרביעי בסולם, בחלק הנהוונדי שלו. זוהי, כפי שתואר בשבוע שעבר, תמצית התנהגותו של מקאם נאווה).
החל בבית השלישי כאמור, מתחלפת המנגינה במנגינה שונה באופן מהותי. היא נפתחת בקריאה-זעקה 'בינו דרשו' 'מי יוכל ספר' ' נא הגברים..' וכיו"ב, בראש הסולם ומשם ממריאה אל מעבר אליו במנעד צלילים גבוה ורחב.
לאחר מכן במהלך הדרגתי (תוך שינו בצלילי הסולם - היוצרים תבנית של 'חיג'אז' בעל האופי המשתפך משהו) יורדת בדרגות הסולם אל חלקו התחתון, שם מסתיים קטע הסולו הראשון. תשובת הקהל הקצרה מחזירה את הסולן שוב אל חלקו העליון של הסולם.
בחלק הסולו הבא 'אותות אל מה רמו..' וכיו"ב נדרש הסולן לעלות אף גבוה יותר מאשר בחלקו הראשון אך ההמשך יהיה זהה לזה של החלק הקודם. תשובת הקהל הפעם תהיה ארוכה ומפותחת יותר והיא תוביל בדרך איטית ומפותלת אל תחתית הסולם, אל צלילו הראשון, בו תסתיים המנגינה באווירה רוגעת ומפויסת יותר אך כזו שעדיין שומרת על גוון תחנוני.
מדובר אם-כן במנגינה לא ארוכה במיוחד, אך כזו כוללת בתוכה אופיים והלכי רוח שונים. מהזועק בתחילתה, דרך זה המתחנן בהמשך (החלק החיג'זי) ועד לסיום המתון יותר בסופה.
ההתנתקות מנוואה
מעבר להבדלי האופי בפיוט זה בין מנגינת הבתים הראשונים לבין זו של כל האחרים, קיים ביניהן הבדל מהותי נוסף והוא - המקאם. במנגינת 'בינו דרשו' והבתים שלאחריו מתבצע למעשה מהלך של התנתקות ממקאם נאווה – מקאם השיר (אל ביאת-שורי). בניגוד למקובל ובאופן די מפתיע, בסיום המנגינה לא מתבצעת חזרה אליו – תופעה מאד יוצאת דופן במוסיקה המזרחית ובכלל.
מתוך כך עשויה אולי לעלות השאלה האם אכן מדובר בשני חלקים של אותו לחן או שמא בשני לחנים נפרדים? קשה לענות על כך תשובה מובהקת וזאת כיוון שאין ברשותנו את הקלטות השירים המקוריים מהם הושאלו הלחנים לשירי הבקשות. אנו עדים לכך כי חלק מלחני הבקשות השתנו ומשתנים במהלך השנים במידה זו או אחרת, אך לרוב, לא בצורה כה משמעותית עד כי מקאם השיר משתנה משמעותית כפי שראינו כאן.
ההסבר לכך שאולי בכל זאת מדובר בשני חלקים של לחן אחד הוא אופייה המלודי של מנגינת 'בינו דרשו..' והבתים שלאחריו. מאד לא סביר להניח שלחן עצמאי ייפתח באופן ובאופי בו היא נפתחת – כזעקה מראש הסולם ההולכת ומתגברת, כפי שתואר לעיל. ההיגיון המוסיקאלי מוביל כמעט בהכרח לכך שמדובר בחלק ממהלך מוסיקלי ארוך יותר אשר היא מהווה את שיאו. כך שככל הנראה הבתים הראשונים הם אכן החלק המקדים לה בלחן השלם.
מדוע אם-כן ההבדלים המקאמיים והאחרים?
כאשר מדובר במסורת מוסיקאלית העוברת בעל פה משך דורות לא לכל שאלה ישנה תשובה מנומקת ומספקת. שינויים בחומר מוסיקלי בלתי מתועד העובר מאב לבן לאורך דורות הם מחויבי המציאות. זהו אופייה וגם כוחה של מסורת. לעיתים יש מקום ל"בינו" ו"דרשו" ולעיתים פשוט 'כזה ראה וקדש'.
ביטוי לכוחה המסורת ניתן למצוא דווקא בכך שכיום, ולאורך כל העשורים האחרונים לפחות, נתפסים שני חלקי הלחן כיחידה אורגנית אחת ואפילו קשה לדמיין את אחד מהם מושר ללא השני.
בביצוע המצורף מתוך "בקשות של שבת" מאת פייטני הקהילה החלבית בניו-יורק ניתן לשמוע כי את הבית האחרון (בניגוד למקובל בירושלים) שרים במנגינת הבתים הראשונים, זאת כנראה כדי לסיים את השיר בכל-זאת במקאם בו התחיל וליצור את תחושת סגירת המעגל.
יודוך מלך ר' מרדכי עבאדי
מקאם: נאווה
יוֹדוּךָ מֶלֶךְ דָּר בַּמְּרוֹמִים עֶלְיוֹן נַעֲלָה רָם עַל כָּל רָמִים
בְּיוֹם קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הַיָּמִים לְעַם בָּחַרְתָּ קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל
סַפְּרוּ רֹנּוּ יַחַד תְּהִלּוֹת בְּרֹן פֶּה צַח בְּשִׁיר הַמַּעֲלוֹת
לְסִבַּת סִבּוֹת עִלַּת הָעִלּוֹת עוֹשֶׂה גְדוֹלוֹת אוֹר נֵר יִשְׂרָאֵל
בִּינוּ דִרְשׁוּ מֵעַל סֵפֶר וּרְאוּ אוֹתוֹת אֵל מָה רָמוּ מַה נִּפְלְאוּ
כֻּלָּם בְּחָכְמָה לְסַפֵּר נִלְאוּ קְצוֹת דְּרָכָיו אִישֵׁי יִשְׂרָאֵל
יוֹם כִּי בוֹ שָׁבַת אֲזַי תָּרֹנָּה דַּעַת שִׂפְתֵיכֶם בְּאִמְרֵי בִּינָה
חַסְדֵי אֵל וּגְבוּרוֹתָיו מִי מָנָה יְקַר תִּפְאֶרֶת נֶצַח יִשְׂרָאֵל
מִי יוּכַל סַפֵּר אֶת כְּבוֹד הוֹדוֹ יְהַלֵּל אִישׁ מֵעָפָר יְסוֹדוֹ
לוּלֵא כִּי הוּא חָלַק מִכְּבוֹדוֹ כֵּן דְּבַר מַלְכוּת יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל
נָא הַגְּבָרִים אַנְשֵׁי סְגֻלָּה חִזְקוּ עִמְדוּ בְּבֵית אֵל בַּלַּיְלָה
בִּשְׂכַר זֹאת אֵל חַי יָחִישׁ גְּאֻלָּה לְצִיּוֹן גּוֹאֵל גְּאַל יִשְׂרָאֵל