במסכת סנהדרין דף צ"ב מביאה הגמרא דרשה ידועה: "וא"ר אלעזר: כל אדם שאין בו דעה – אסור לרחם עליו, שנאמר: 'כי לא עם בינות הוא, על כן לא ירחמנו עושהו' וכו'.”
אמר על כך בעל חידושי הרי”מ: כמה גדולה מעתה הרחמנות על איש זה, שהתורה עצמה אוסרת לרחם עליו! אך כיצד ניתן לרחם עליו כאשר הדבר אסור? העצה היעוצה היא – ללמדו דעת, כדי שיהא מותר לרחם עליו...
הכרת הטוב תחילה
והנה, יש מן העולם שמקשים: אדרבה, מאחר שאין בו דעה, הרי שהחיוב לגמול עמו חסד גדול אף יותר! וכך עולה מדברי הרמב"ם (הלכות דעות פ"א ה"ו), שפירש את הציווי "והלכת בדרכיו" – כדרשת הספרי בפרשת עקב (י"א, כ"ב) וכדברי רש"י שם – שעל האדם להידבק במידותיו של הקב"ה: "מה הוא רחום – אף אתה רחום", וכך מפורש בגמרא שבת (דף קלג.) ובסוטה (דף יד.). זאת ועוד, הרי ידוע שאפילו על בעלי חיים מצווה לרחם, כפי שנאמר "ורחמיו על כל מעשיו".
ובספר "ברכת פרץ’ למרן הסטייפלער זצ"ל (פרשת בשלח, פסקה שנייה), ביאר עניין זה בהרחבה, וכתב:
ודאי שמי שאין בו דעה כלל – לא לטובה ולא לרעה, כגון תינוק וכיוצא בו – מצווה גדולה להיטיב עמו ולרחם עליו בכל צרכיו. אך כאן מדובר באדם שאין בו רגש להכיר טובה למטיביו, אלא להפך – הוא בועט בגאווה ובוז על הרחמנים עליו, ורואה בהם אנשים נחותי דרגא הכנועים לפני מעלתו. תחת שיֵדע להכיר ביקר לבבם ובמעלת נדיבותם, הוא מדמה בנפשו שכל חסד שעושים עמו הוא תוצאה של חולשת אופיים, עד שהוא סבור כי לכבודם הוא שהם תומכים בו...