במסכת סנהדרין (דף צ"א, א') מסופר על בני מצרים שבאו לדון בפני אלכסנדר מוקדון, בדרישה לגבות את חובם מעם ישראל. אז קם גביהא בן פסיסא ואמר להם: "הרי כתוב בתורה 'ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים...'—תנו לנו שכר עבודה עבור שישים ריבוא בני ישראל ששיעבדתם במצרים!"
בספר דרך שיחה (ח"א, פ' בא) על הפסוק "דבר נא באזני העם... כלי כסף וכלי זהב" (שמות י"א, ב') מובאת שאלה:
בספר פרשת דרכים כבר עמד בעל ה"משנה למלך" על כך—מדוע נענשו המצרים הן בממון והן במיתה? הרי קיימת ההלכה ש"אין אדם מת ומשלם", ואף לגבי בן נח נאמר הכלל "קים ליה בדרבה מיניה" (עיין תוספות עבודה זרה דף ע"א).
תשובה: במסכת סנהדרין (צ"א, א'): תשלומי הממון לא היו בגדר עונש, אלא תשלום על עבודתם של בני ישראל במצרים. משום כך, אין בזה את הכלל של קלבד"מ.
האם גובים מאשת בעל חוב?
בספר מרפסין איגרא (פרשת שמות) נדונה שאלה מעניינת: בפסוק נאמר "ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות" (שמות ג, כב). אך כיצד יכלו בני ישראל ליטול את בגדי הנשים המצריות? הרי בגמרא מבואר שביזת מצרים הייתה למעשה גביית חוב על השעבוד, והלכה פסוקה היא בטור (חו"מ סימן צ"ז) שבעל חוב אינו גובה מנכסי אשת הלווה!
כדי ליישב זאת, מציע המחבר כמה תירוצים:
נשות מצרים היו שותפות בשעבוד ישראל – כפי שמובא במדרשי חז"ל, הן לא היו פסיביות אלא נטלו חלק פעיל בעבודת הפרך. לכן, היה עליהן לשלם את חלקן בפירעון החוב.
הבגדים היו נכסי הבעלים – ייתכן שהנכסים שנלקחו מנשות מצרים היו למעשה שייכים לבעליהן, ורק ההעברה בפועל התבצעה באמצעות הנשים.
סדר הרשימה בפסוק רומז לחשיבות הפריטים – רש"י (שמות יב, לה) מלמדנו שהמאוחר בפסוק הוא החשוב ביותר. בפסוק נאמר: "ושאלה אשה... כלי כסף וכלי זהב ושמלות". מכאן משתמע שבגדי הנשים היו בעלי ערך רב יותר, ולכן ניתן היה לגבותם.
הלכה בשולחן ערוך – בשולחן ערוך (חו"מ סימן צ"ז סעיף כ"ו) נפסק שבעל חוב רשאי לגבות בגדי שבת וחג של אשת הלווה, אך לא את בגדי החול שלה. בגדי החג היו יקרים ולעיתים אף עלו בערכם על כלי כסף וזהב, ולכן ניתן היה לגבותם כחלק מהחוב.
הבגדים לא נגבו אלא הושאלו – נשות ישראל לא גבו את בגדי המצריות כפירעון חוב, אלא רק "שאלו" אותם. אולם, מכיוון שלמדנו (בבא קמא קי"ג, ב) שגזל גוי אסור אך הפקעת הלוואתו מותרת, הן לא היו מחויבות להחזיר את הבגדים לאחר יציאתן ממצרים.
