This browser does not support the video element.
מסכת סנהדרין, דף פג
בדף שלנו מביאה הגמרא ברייתא שמפרטת עבירות אשר העונש עליהם הוא מיתה בידי שמים. אחת העבירות הוא ''זר שאכל את התרומה''. זאת אומרת, אנחנו יודעים שיש לנו מצווה של הפרשת תרומות ומעשרות מהיבול שגדל בארץ. עכשיו, לעומת המעשרות שניתנים ללויים ומותרים באכילה לכל אדם, התרומה מותרת באכילה אך ורק לכוהנים, ואסורה לזר, למי שאינו כהן.
לעומת זאת מביאה הגמרא מימרא של רב, הכוונה היא לאחד האמוראים שזהו שמו - "רב", ורב אומר שזר שאוכל תרומה - לוקה, זאת אומרת שהעונש שלו אינו מיתה אלא מלקות.
שואלת הגמרא איך רב אומר כזה דבר, הרי כתוב בברייתא במפורש שזר שאכל את התרומה, עונשו מיתה בידי שמים. וכאן צריך להסביר...
המשניות והברייתות נאמרו ע"י דור התנאים, שזהו דור שהיה סמוך לחורבן בית שני, והן נכתבו בקיצור. הגמרא נכתבה ע"י האמוראים שבעצם מנסים לנתח ולפצח את דברי המשניות, ולהבין מה בדיוק נכתב בהן, וזה נעשה ע"י קושיות ותירוצים, ראיות מפסוקים או ממשניות במסכתות אחרות וכולי, ויש לנו כלל, שלאמורא אין כח לחלוק על דברי משנה, הוא יכול להקשות, לנסות להבין ולתרץ, להסביר בכל מיני דרכים, אבל אם יש משנה מפורשת כנגד שיטה מסויימת של אמורא, אז השיטה נדחית, זאת דרך לימוד של הגמרא.
עכשיו מובנת שאלת הגמרא: איך רב יכול לומר שעונש של זר שאוכל תרומה זה רק מלקות? הרי כתוב במפורש בברייתא שהעונש הוא מיתה בידי שמים! עונה הגמרא תשובה מעניינת, שמצאנו כמותה בש"ס רק לגבי דברי רב. אומרת הגמרא "רב תנא הוא, ופליג", זאת אומרת שכן, לרב, למרות שהוא נחשב לאמורא, יש את הכח לחלוק על דברי הברייתא.
איך זה ייתכן ? ובכן, רב היה תלמידו של ר' יהודה הנשיא, והוא חי בדיוק בקו התפר בין התקופות - בין תקופת התנאים והמשנה, לבין תקופת האמוראים והגמרא, ולכן למרות שרב נחשב לאמורא, יש לו גם מעמד של תנא.