אי לא חזו לעולת חובה קרבי לעולת נדבה אלא הכא אי לא מוקמית ליה במילתיה אשם נדבה מי איכא תניא כוותיה דרבי יוחנן אשם מצורע ששחטו שלא לשמו או שלא נתן מדמו על גבי בהונות הרי זו עולה לגבי מזבח וטעון נסכים וצריך אשם אחר להתירו:
מתני´ כל מדות שבמקדש היו נגדשות חוץ משל כהן גדול שהיה גודשה לתוכה מדת הלח בירוציהן קדש ומדת היבש בירוציהן חול רבי עקיבא אומר מדת הלח קדש לפיכך בירוציהן קדש מדת היבש חול לפיכך בירוציהן חול רבי יוסי אומר לא משום זה אלא שהלח נעקר והיבש אינו נעקר:
גמ´ מני אי רבי מאיר חד גדוש הוה אי רבנן חדא ומחוק הוה אמר רב חסדא לעולם רבי מאיר ומאי כל מדות כל מדידות: מדת הלח בירוציהן קדש: במאי קא מיפלגי תנא קמא סבר מדת הלח נמשחה בין מבפנים בין מבחוץ מדת יבש נמשחה מבפנים ולא נמשחה מבחוץ ורבי עקיבא סבר מדת הלח נמשחה בין מבפנים בין מבחוץ מדת יבש לא נמשחה כל עיקר ורבי יוסי סבר אידי ואידי נמשחה מבפנים ולא נמשחה מבחוץ והכא היינו טעמא דלח נעקר ומגווה דמנא קא אתי והיבש אינו נעקר וכי נעקר מאי הוי גברא למאי דצריך קא מכוין אמר רב דימי בר שישנא משמיה דרב זאת אומרת כלי שרת מקדשין שלא מדעת רבינא אמר לעולם אימא לך כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת וגזרה שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול מותיב ר´ זירא סידר את הלחם ואת הבזיכין לאחר השבת והקטיר את הבזיכין בשבת פסולה כיצד יעשה יניחנו לשבת הבאה שאפילו הוא על שלחן ימים רבים אין בכך כלום ואמאי התם נמי לימא גזירה שמא יאמרו מפקידין בכלי שרת פנים אחוץ קא רמית פנים לאו כולי עלמא ידעי חוץ כולי עלמא ידעי תנן התם מותר נסכים לקיץ המזבח מאי מותר נסכים רבי חייא בר יוסף אמר בירוצי מדות ר´ יוחנן אמר כאותה ששנינו המקבל עליו לספק סלתות מארבע ועמדו בשלש יספק מארבע
רש"י
ואי לא חזו וכו´: אשם נדבה מי איכא. הילכך לא הותר ליקרב למזבח אלא על ידי נסכים: מתני´ שהיה גודשה בתוכה. שהיתה גדולה כל כך שכשהיתה נמחקת היה בה עשרון: מדת היבש בירוציהן חול. מה שנופל מן הכלי לאחר שנתמלא היינו בירוצין: אלא שהלח נעקר. שהבירוצין נכנסו בכלי ונתקדשו בו ושוב נעקרו ממנו כשנפלו חוץ לפיכך הן קדש דנכנסו בכלי ונתקדשו בו: ובירוצין של יבש אינו נעקר. מתוכו של כלי שלא נכנס בתוך הכלי ולא נתקדש בו לפיכך הוא חול: גמ´ מני. הא דקתני כל המדות היו נגדשות: אי ר´´מ. דאמר לעיל (ד´ פז.) גדוש שבו היה מודד לכל המנחות מחוק מדה של כהן גדול שהיתה גדולה כ´´כ שגודשה בתוכה: ומחוק הוי. ואפילו חד גדוש לא הוה: ומאי כל מדות. דלא תימא כל המדות שהיו שם היו גדושות דלא היתה אלא אחת גדושה: אלא הכי קתני מתניתין כל מדידות. שהיו מודדין בה היו גדושות: לא נמשחו בחוץ. לפיכך בירוציהן חול: רבי עקיבא סבר מדת יבש לא נמשחה כל עיקר. וחול היא לפיכך מה שבפנים בכלי קדושת פה הוא דמקדש ליה הילכך מה דאיצטריך ליה מקדש בירוצין דלא צריך ליה לא מקדש לפיכך בירוציהן חול: היינו טעמא. דלח בירוציהן קודש שבירוציהן שלה נעקר מתוך הכלי: ומגווה דמנא קאתי. מן הקדש להכי הוי קודש: למאי דצריך. למה שבתוך הכלי איכוין למיקדש ולא לבירוצין ואמאי מיקדשי הבירוצין: שלא מדעת. שאף ע´´פ שלא נתכוין להקדיש הבירוצין קדושין כלי שרת: גזירה שמא יאמרו. דמאן דחזי דהנך בירוצין לא קדשי אע´´ג דאתו מגוויה דמנא אמרי הכי נמי מוציאין מכלי שרת לחול אבל יבש דלא אתי מגופיה דמנא לא אתו למימר ביה מוציאין מכלי שרת לחול: סידר את הלחם ואת הבזיכין לאחר השבת. שלא כמצותו דמצותו היה לסדרו בשבת: פסולה. לפי שצריך שיהא הלחם על השולחן ב´ שבתות: כיצד יעשה. שיהיו כשירין הלחם והבזיכין: יניחנו. שלא יקטיר הבזיכין ולא יסלק הלחם עד לשבת שניה הבאה ונמצא הלחם והבזיכין על השולחן ט´´ו ימים ושני ימי שבת שאפילו הוא על השולחן אותן ז´ ימים שעד לשבת יותר מדינו אין בכך כלום הכא נמי ניגזור שלא יניחנו לשבת הבאה שמא יאמרו כשם שאלו אין נפסלין אע´´פ ששהו שם יותר מדינן כך מפקידים בכלי שרת כל זמן שרוצה ואין נפסל בלינה: פנים. לחם הפנים דהוא בהיכל אמדות קרמית שהן חוץ בעזרה: פנים לאו כ´´ע ידעי. שכן אירע בזה הלחם אלא הכהנים וכהנים ידעי טעמא דמילתא דכהנים זריזין וליכא למיגזר: חוץ כ´´ע ידעי. ואיכא למיגזר שמא יאמרו וכו´: לקיץ המזבח. שקונין מהן עולות ומקייצין בהן את המזבח כשאין שם קרבנות כדי שלא יהא המזבח בטל: המקבל עליו לספק סלתות. שקבל מעות מן הגזבר כדי לספק סולת כל השנה וקיבל עליו לתת ארבעה סאין בסלע והוקרו: ועמדו שלשה סאין בסלע. נותן ד´ סאין כמו שקיבל: קיבל עליו לתת ג´ סאין בסלע והוזלו
רש"י מכ´´י רבינו בצלאל אשכנזי ז´´ל אי לא חזו לעולת חובה. חזו לעולת נדבה וכיון דלא עקר שם עולה [מותר] לשנותו [לעולה אחרת] דמעיקרא נמי [לעולה] הוה: אשם נדבה מי איכא. אין אשם בא אלא על חטא להתירו למצורע לבא אל המחנה: מתני´ שהיה גודשה בתוכה. שכשהיה מחוק היה מחזיק כשאר עשרון גדוש: בירציהן קודש. [כלי הלח] נמי איכא גודש: לא מן השם הוא זה. כלומר לא זהו טעם של דבר דודאי מדת יבש נמי קדש: אלא שהלח נעקר. מה שבשולי הכלי הנופל ראשון כשמוסיפין עליו נעקר ועולה למעלה ונמצא שכבר קדשי הבירוצים בתוך הכלי: והיבש אינו נעקר. אלא במקומה עומד הילכך מה שבפנים קדוש ומה שבחוץ לא קדש: גמ´ מני. הא דקתני כל מדת היבש שבמקדש היו נגדשות דמדקתני חוץ משל כהן הגדול דאמרי´ לעיל דעשרון שלו מחוק היה לדברי הכל מכלל דכל מדת יבש שבמקדש [היו] נגדשות: אי ר´´מ. דאמר שני עשרונות היו שם אחד היה גדוש ותו לא: ואי רבנן חד. הוה והוא גופיה מחוק כדאמרי´ לעיל מדר´´מ נשמע לרבנן: כל מדידות. כלומר כל מדידות שבמקדש שהיו מודדין באותו עשרון כגון דכבש ואיל ופר היו נגדשות: בין מבחוץ. שפת הכלי הילכך שפה מקדשה לבירוציהן: לא נמשחו כל עיקר. כדקתני ומדת היבש חול מיהו למה שמודדין בו קדוש קדושת הפה וגברא למאי דצריך מקדיש ובירוציהן לא מקדיש דלא צריך להו: פסולה. דמחוסרת זמן היא דמשפטה לעמוד על השלחן שבעה ימים ולא עמדה אלא ששה: יניחוה לשבת הבאה. י´´ג יום: שאפי´ היא על שלחן ימים רבים. כגון ששה ימים שעמד על השלחן קודם שבת הבאה: ואמאי. אין בכך כלום נהי נמי דאין לינה פוסלת בו לגזור שלא יאמרו: מפקידין בכלי שרת. מניחין בכלי שרת דבר הקדוש דכל זמן שהוא בכלי שרת אין נפסל בלינה דהא האי לחם עמד יותר בכדי זמן על השלחן ולא נפסל ואתא לאכשורי דבר הפסול בלינה מפקידין כעין פקדון שלא יאבד ויפסל כל זמן שהוא שם: פנים. סידור לחם הפנים הוא בהיכל: אחוץ. מדידות (מונחת) [מנחות] בעזרה וכ´´ע חזי להו ואיכא למגזר אבל פנים לאו כ´´ע ידעי דעמד שם הלחם כל כך וליכא למגזר: לקיץ המזבח. כשהמזבח בטל לוקחין מאותן נסכים כבשים לעולה ומקיצין אותם ולשון קיץ היינו דבלות כאדם שמביאין לו תאנים לאחר סעודה והכי אמרי´ בפ´´ק דשבועות קיץ בבנות שוח לאדם: המקבל עליו. אחד שקבל מעות מן הגזבר וקבל עליו לספק לו סולת למנחות לכל השנה: מארבע סאין בסלע. והוקרו ועמדו שלש סאין בסלע מספק מארבע דמעות הקדש קונות דהא (הדיוט) [הקדש] קנו ממנו במעות דכתיב ונתן הכסף וקם לו:
תוספות
שני גזירין של שחרית משום דלפני שחיטת תמיד השחר הן משכימין לסדר המערכה לא חשיב אלא העוסקין בשעת התמיד דסידור שני גזירין היה אפילו קודם תרומת הדשן כדאיתא בסידור המערכה דאביי בפרק אמר להן הממונה (יומא דף לג.) והיינו דאמר בירושלמי בפ´´ב דיומא אמר רבי יוחנן לא גזרו על שני גזירין בשחרית פי´ שיהו בשעת הקטרת איברים א´´ר אסי מתניתין אמרה כן בכל יום קרב בין הערבים באחד עשר ולא אמר בשחרית כלום ומהשתא ליכא למידק מהתם כלל אי הויא בכהן אחד או בשני כהנים ומיהו יש לדקדק מהא דתניא התם בגמ´ ביומא (דף כו:) מנין לתמיד של בין הערבים שטעון שני גזירין בשני כהנים שנאמר וערכו עצים על האש אם אינו ענין לתמיד של שחר שנאמר ובער עליה הכהן עצים בבקר תניהו ענין לתמיד של בין הערבים ואימא אידי ואידי בתמיד של שחר וקאמר רחמנא ניעבד בחד והדר נעביד בתרי אלמא משמע בהדיא דשל שחר בחד משום דכתיב וביער לשון יחיד ושל בין הערבים בתרי משום דכתיב וערכו לשון רבים ועוד תניא התם (דף כז:) בסוף פירקא מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה ובשני גזירי עצים: כיצד יעשה. שלא יבא דבר לפסול יניחנה עם הבזיכין לשבת הבאה אי נמי מה יעשה מן הלחם אחר שהוקטרו הבזיכין: שאפילו הוא על השולחן ימים [רבים] אין בכך כלום. תימה דבפרק המזבח מקדש (זבחים דף פז.) בעא מיניה רבא מרבה לינה מועלת בראשו של מזבח או אינה מועלת היכי דמי אי דלא ירדו השתא לנו בעזרה אמרת לא ירדו בראשו של מזבח מיבעיא אלא דירדו לשולחן מדמינן לה דתנן שאפי´ הוא על השולחן ימים [רבים] אין בכך כלום והשתא הא לא דמי לשולחן דהא אסידרו באחד בשבת קאי משום דכלי שרת אין מקדשין שלא בזמנן כדמוכח בפרק שתי הלחם (לקמן ד´ ק.) דדייקינן מהכא ואי ס´´ד כלי שרת מקדשין שלא בזמנן ליקדוש וליפסל ואם סידרן בשבת הכי נמי דאם לא סילקן לשבת אחרת היה נפסל בלינה ואהך גופה דאחד בשבת מקשי התם דאי לילה אין מחוסר זמן כי מטי לילה דבי שימשי תיקדוש ותיפסל ומשני רבא בשקדם וסילקו ורב אשי משני אפילו בשלא קדם וסילקו נעשה כמי שסידרו הקוף וא´´כ גבי מזבח אפילו מדמית ליה לשולחן נמי תועיל בו לינה וי´´ל דלשון שאפי´ הוא על השולחן משמע ליה נתינת טעם אההוא דסידרו אחר השבת דלכך לא חיישינן עליה משום דבכל לחם הפנים כמו הנסדר בזמנו אפילו הוא על השולחן ימים [רבים] אין בכך כלום ומיהו על כרחין לאו טעם גמור הוא דהכא היינו טעמא משום דכלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן: בירוצי מדות. אע´´ג דנתקדשו לוקחין מהן כבשים לעולות קייץ כדפרישית בריש פירקין (דף פח.) דלב ב´´ד מתנה עליהם: מארבע ועמדו משלש מספק מארבע. בפ´ הזהב (ב´´מ דף נז:) מפרש דהאי רבית הקדש היכי דמי כגון שקיבל עליו לספק סלתות מארבע ועמדו משלש דמספק מד´ דבחבירו כי האי גוונא אסור ותימה היכי דמי אי דאית ליה סלתות או חיטין שיתחללו עליהן מעות הקדש אפי´ בהדיוט שרי דאפי´ על הגדיש תנן (שם ד´ עב) פוסק עמו על הגדיש וכי תימא הא דשרי לפסוק עמו על הגדיש היינו בפוסק לפי השער (או) אפי´ בשער הלקוטות אבל אי מוזיל טפי אסור אפי´ ביש לו והכא גבי הקדש שרי אי אפשר לומר כן דהא בריש הזהב (שם דף מו.) תניא היו חמריו ופועליו תובעים אותו ואמר לשולחני תן
עמוד ב´:
משלש ועמדו מארבע מספק מארבע שיד הקדש על העליונה תניא כוותיה דרבי חייא בר יוסף תניא כוותיה דרבי יוחנן תניא כוותיה דרבי חייא בר יוסף בירוצי מידות הללו מה היו עושין בהן אם יש זבח אחר יקריבו עמו ואם לנו יפסלו בלינה ואם לאו מקיצין בהן את המזבח וקיץ זה מהו עולות הבשר לשם ועורות לכהנים תניא כוותיה דרבי יוחנן המקבל עליו לספק סלתות מארבע ועמדו משלש מספק מארבע משלש ועמדו מארבע מספק מארבע שיד הקדש על העליונה וזהו ששנינו מותר נסכים לקיץ המזבח:
מתני´ כל קרבנות הציבור והיחיד טעונין נסכים חוץ מן הבכור והמעשר והפסח והחטאת והאשם אלא שחטאתו של מצורע ואשמו טעונין נסכים:
גמ´ תנו רבנן {במדבר טו-ג} ועשיתם אשה לה´ יכול כל העולה לאישים יהא טעון נסכים אפילו מנחה תלמוד לומר {במדבר טו-ג} עולה שלמים מנין תלמוד לומר זבח תודה מנין ת´´ל או זבח יכול שאני מרבה אף בכור ומעשר ופסח וחטאת ואשם תלמוד לומר {במדבר טו-ג} לפלא נדר או בנדבה בא בנדר ונדבה טעון נסכים שאינו בא בנדר ונדבה אין טעון נסכים משמע להוציא את אלו אוציא את חובות הבאות מחמת הרגל ברגל ומאי נינהו עולות ראייה ושלמי חגיגה ת´´ל {במדבר טו-ג} או במועדיכם כל הבא במועדיכם טעון נסכים משמע להביא את אלו אביא שעירי חטאת הואיל ובאין חובה ברגל תלמוד לומר {במדבר טו-ח} וכי תעשה בן בקר בן בקר בכלל היה ולמה יצא להקיש אליו מה בן בקר מיוחד בא בנדר ונדבה אף כל בא בנדר ונדבה {במדבר טו-ג} לעשות ריח ניחוח לה´ מן הבקר או מן הצאן מה ת´´ל לפי שנאמר עולה שומע אני אפי´ עולת העוף במשמע ת´´ל מן הבקר או מן הצאן דברי ר´ יאשיה רבי יונתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר זבח ועוף אינו זבח אם כן מה ת´´ל מן הבקר או מן הצאן לפי שנאמר {ויקרא א-ב} אדם כי יקריב מכם קרבן לה´ מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן יכול האומר הרי עלי עולה יביא משניהם ת´´ל מן הבקר או מן הצאן רצה אחד מביא רצה שנים מביא ורבי יונתן למה לי קרא האמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדו איצטריך סלקא דעתך אמינא
רש"י
ועמדו. ד´ סאין בסלע מספק מארבע סאין ואותה סאה שנותן להקדש יותר ממה שקיבל עליו היינו מותר נסכים שהן לקיץ המזבח: ואם לנו. לפי שאין שם זבח אחר: הבשר לשם ועורות לכהנים. דמהו דתימא הואיל ולקיץ המזבח הוא יהא כולו עולה ואפי´ עורה שיחזור ויקח מדמי עור הבהמה לצורך עולה ולא יהא עורה לכהנים קמ´´ל: מתני´ חוץ מן הבכור ומעשר ופסח. דהנך כולהו משום חובה נינהו אבל חטאות משכחת בציבור נמי: אלא חטאת וכו´. ואע´´ג דאמרינן חוץ מחטאת ואשם חטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים משום דכתיבי בהדיא: גמ´ ואפילו מנחה. הבאה בפני עצמה בלא זבח: ת´´ל עולה. דמנחה הבאה עם זבח טעונה נסכים ולא מנחה הבאה בפני עצמה בלא זבח: משמע להוציא את אלו. בכור ומעשר ופסח וחטאת ואשם שאין באין בנדבה אלא חובה הן: (ומאי ניהו עולת ראייה ושלמי חגיגה) שאינם חובת הרגל אלא עולת ראיה ללא יראו פני ריקם וחגיגה לשלמים ומוספין וחובת היום לא מצי להוציא אע´´ג דלא הוו בנדר ובנדבה דהא בהדיא כתב בהו נסכים: משמע להביא את אלו. עולות ראייה ושלמי שמחה משום דהויא דומיא דעולות ושאר עולות הבאין בנדר ובנדבה שאינן חובת הרגל: אביא שעירי חטאת. דהואיל ובאין במועד יהו טעונין נסכים: בן בקר בכלל היה. דהא כתיב ברישיה דקרא לעשות ריח ניחוח לה´ מן הבקר או מן הצאן וכי תעשה בן בקר למה לי ליכתוב והקריב על בן הבקר וגו´: אף כל הבא בנדר. טעון נסכים לאפוקי שעירי חטאת דלא מצינו חטאת שיהא בא בנדר ונדבה: מן הבקר או מן הצאן מה תלמוד לומר. והלא כבר נאמר זבח וכולהו בכלל זבח נינהו: אפילו עולת העוף. יביא עמה נסכים: יביא משניהם. בקר וצאן: ורבי יונתן למה לי קרא. לחלק מן הבקר או מן הצאן הא גבי מקלל אביו ואמו אמר (סנהדרין דף סו.) כיון דלא כתיב בהו יחדו משמע נמי אחד אחד עד שיפרוט לך הכתוב יחדו
רש"י מכ´´י רבינו בצלאל אשכנזי ז´´ל ועמדו מארבע מספק מארבע. דלא [יהא] הדיוט חמור מהקדש דכל זמן שלא משך יכול לחזור ואותו מותר סולת שחוזרין [ומספקין] מקיצין את המזבח וסלתות קרי נסכים שהרי למנחת נסכים הם באים: ואם לנו נפסלו בלינה: גמ´ ועשיתם אשה כו´. זהו פרשת נסכים בפרשת שלח לך אנשים: שעירי חטאת. של מוספי רגלים דבכולהו כתיב ושעיר חטאת אחד כל המקראות של הלכה זו כתובים באותה פרשה: בכלל היה. בכלל ועשיתם אשה דשמעי´ מינה דכל אשה טעון נסכים חוץ מאלו דאמעט: לפי שנאמר עולה. עולה או זבח משמע כל עולה טעונה נסכים ואפילו עולת העוף: ועוף אינו זבח. דבמליקה הוא ולא בזביחה: ת´´ל מן הבקר או מן הצאן. או בא לחלק שאם רצה אחד יביא ואם רצה שנים יביא: ור´ יונתן למה לי קרא. לחלק: הא אמר. לגבי אביו ואמו קלל משמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו: עד שיפרט הכתוב יחדו. וה´´נ כיון דכתיב מן הבקר ומן הצאן ולא כתיב יחדו ממילא שמעינן שאם רצה להביא אחד יביא: סד´´א הואיל וכתיב. בויקרא זמן הצאן דכיון דשני קרא בדיבוריה דכתיב מן הבקר ומן הצאן ודאי דוקא כתיב מדגבי בקר כתיב מן וגבי צאן כתיב ומן משמע דוקא נקט גבי בקר משום דלפרושי מן הבהמה אתא וגבי צאן לאוסופי אתא כתיב ומן והכי קאמר מזה אחד ומזה אחד יביא וכמאן דכתיב יחדו דמי: .
תוספות
לי בדינר מעות ואפרנסם ואני אעלה לך יפה דינר וטריסית אם יש לו מותר כדפרישית דמטבע נעשה חליפין או בפרוטטות דכיון דיש לו אוזולי אוזיל גביה ואין כאן אגר נטר ליה ואם אין לו אפילו גדיש א´´כ מה מרויחו בהקדמת מעות הרי לא יוכל להשתמש בהן דאין להם על מה שיתחלל ולא נפקי לחולין וי´´ל דלעולם בדלית ליה אפי´ גדיש אלא מקבל מעות הקדש והולך אצל בעלי בתים שנותנין לו יותר מד´ סאין ומרויח היתר ומה שאין נותן להקדש אותו העודף מידי דהוה אמשלש ועמדו אארבע משום דלא יהיב להקדש אלא כפי השער והשער הוא מארבע ומיהו לפי טעם זה היה מותר להוליך מעות הקדש לסחורה כדי להשתכר בהן וזהו תימה דא´´כ אמאי לא אשכחן ריבית בהקדש בכי האי גוונא בפ´ הזהב (ב´´מ דף נז:) לכך נראה דאין נכון לעשות כן או משום בזיון הקדש או משום שלא יבא לידי מעילה והא דשרי הכא בהקדש ואסור בהדיוט י´´ל כי ההיא דסוף איזהו נשך (שם דף עד.) אמר רב מחוסר שתים פוסק שלש אינו פוסק ושמואל אמר בידי אדם אפילו מאה פוסק בידי שמים אפילו אחת אינו פוסק תנן פוסק עמו על הגדיש והא מחוסר משדא בחמה למיבש ולמידש ומידד ומשני כגון דשדא בחמה ויבש ולשמואל [דאמר בידי שמים אפילו אחד אינו פוסק והא מחוסר] מידד דבידי שמים היא אפשר בנפוותא ובהקדש אפילו מחוסר כל הני שרי ועוד יש לומר דמיירי הכא בעשירים המתנדבים ונותנין מעות חולין למוכרי סלתות כדי לספק מארבע ואפילו למאן דחייש שמא לא ימסרום יפה בפרק הבית והעליה (שם דף קיח.) גבי שומרי ספיחים בשביעית דאין מתנדב שומר חנם הכא ליכא למיחש דאפילו לא מסרו העשירים יפה יפה מכל מקום מוכרי הסלתות שקיבלו המעות מוסרין אותם יפה יפה וכי תימא אפילו ריבית קצוצה לישתרי שילוו העשירים מאה של חולין לשלם להקדש מאה ועשרים כדאשכחן בהזהב (ב´´מ דף נז:) גבי אבני בית המסורות לגיזבר לא דמי דהתם הכל יודעים שהאבנים עומדות לבנין וליכא למיגזר אטו הדיוט אבל הכא גזרינן דילמא אתי למימר דכי מלוה מאה במאה וכ´ שרי אם הקדישום אחר כך כי היכי דשרי להלוותן מאה לשלם להקדש מאה ועשרים ועוד דאפילו כי האי גוונא אסור מדאורייתא דחשיב כאילו הויא הנאה למלוה כיון דקעביד על פיו כגון תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב ולא דמי לאבני בנין שאין לגזבר חלק בהן ולא דמי נמי לשקול ארבע זוזי ולימא ליה לפלניא דלוזפן זוזי דהא פשיטא ודאי דאסור למימר לחבריה אנא מוזיפנא לך זוזי והב לפלניא ארבע זוזי: משלש ועמדו מארבע מספק מארבע. בהא ליכא קולא בהקדש טפי מבהדיוט לרבי יהודה דתנן בסוף איזהו נשך (ב´´מ דף עב:) אע´´פ שלא פסק עמו כשער הגבוה יכול לומר לו תן לי כזה או תן לי מעותי: אפי´ מנחה ת´´ל עולה. תימה דבריש המזבח מקדש (זבחים דף פג:) משמע דמדכתיב עולה לא ממעטינן מנחה גבי כל הנוגע במזבח יקדש דאמרי´ אי כתיב עולה ולא כתיב כבשים הוה אמינא כל עולין אפי´ מנחה וי´´ל דשאני התם דכתיב כל הנוגע דמשמע לרבות אי נמי זאת תורת ריבה אי נמי הכא גבי נסכים דכולן למזבח מסתבר עולה ממש דכולה כליל: שלמים מנין. וא´´ת שלמים בהדיא כתיבי (במדבר טו) לפלא נדר או שלמים לה´ וי´´ל דהא ברישיה דההוא קרא כתיב וכי תעשה בן בקר ואתא זבח לרבויי מן הצאן: שלמי חגיגה ועולת ראייה. הוה מצי למינקט כבשי עצרת אלא נקט דבר הנוהג בכל הרגלים: או במועדיכם. מבמועדיכם דריש דלקמן (דף צא.) דריש או או: בן בקר בכלל היה. פי´ בקונטרס בכלל ועשיתם אשה דשמעינן כל העולה לאישים ובחנם פי´ כן דבהדיא כתיב בפרשה (במדבר טו) מן הבקר או מן הצאן ועוד כתיב בתריה והקריב על בן הבקר ולשון בכלל משמע כפי´ הקונטרס: מה בן בקר מיוחד בא בנדר או בנדבה. ומפיק שעירי חטאת טפי משום דאין כיוצא בהן נדבה אבל שלמי דחגיגה ועולת ראייה כיוצא בהן נדבה: