וכי מפרישין תחלה למותרות יתיב רבי יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה דר''נ ויתיב וקאמר ולייתי בהמה ולחם ולימא אי הך דקיימא תמורה היא הא תודה והא לחמה ואי הך דקיימא תודה היא הא לחמה והא תהוי תמורה א''ל עני מרי ארבעין בכתפיה וכשר רב עילא חלש על לגביה אביי ורבנן ויתבי וקא אמרי אם איתא לדר' יוחנן דאמר חוץ לחומת העזרה קדוש לייתי לחם ולותבה חוץ לחומת העזרה ולימא אי הך דקיימא תודה היא הא לחמה ואי לא ליפוק לחולין משום דאיכא ארבע להניף היכי ליעביד לנפינהו אבראי {ויקרא ז-ל} לפני ה' כתיב גוואי קא מעייל חולין לעזרה הלכך לא אפשר מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי אם איתא לדחזקיה דאמר קדשו ארבעים מתוך שמונים לייתי בהמה ולייתי שמונים בהדה ולימא אי הך דקיימא תודה היא הא נמי תיהוי תודה והא שמונים דתרוייהו אי הך דקיימא תמורה היא הא תודה והא לחמה וליקדשו להו ארבעים מתוך שמונים משום דקא ממעט באכילה דארבעים אמר ליה רב אשי לרב כהנא אם איתא לדרבי יוחנן דאמר הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בוולדה מתכפר לייתי בהמה מעוברת וימתין לה עד שתלד ולייתי שמונים בהדה ולימא אי הך דקיימא תמורה היא הא וולדה תודה היא והא שמונים דתרווייהו ואי הך דקיימא תודה היא הא נמי תודה היא והא שמונים דתרווייהו הוא והאי ליהוי מותר דתודה אמר ליה מאן לימא לן דאמר רבי יוחנן אם שיירו משוייר דלמא אם שיירו אינו משוייר והיינו טעמא דרבי יוחנן דאמר אדם מתכפר בשבח הקדש רבינא איקלע לדמהוריא אמר ליה רב דימי בריה דרב הונא מדמהוריא לרבינא ולייתי בהמה ולימא הרי עלי ולייתי בהמה אחריתי ולייתי שמונים בהדה ולימא אי הך דקיימא תמורה היא הני תרתי תודות והא שמונים דתרוייהו ואי הך דקיימא תודה היא והא דאמרי עלי נמי ליהוי תודה והא שמונים דתרוייהו ואידך תהוי לאחריות אמר ליה התורה אמרה {קהלת ה-ד} טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם ואת אמרת ליקום ולינדור בתחילה:
מתני' האומר הרי עלי תודה יביא היא ולחמה מן החולין
רש"י
וכי מפרישין תחילה. שום קרבן על מנת שיהא מותר זבח: ארבעין בכתפיה וכשר. הוא חייב ללקות ארבעים על שהמיר כדתנן (תמורה דף ב.) שאם המיר מומר וסופג את הארבעים ואת אמרת יפריש לכתחילה לשם תמורה דבר שהוא אסור ומתחייבים מלקות: אם איתא לדרבי יוחנן. דאמר לעיל חוץ לחומת העזרה נמי קדש הלחם בשחיטת הזבח אם הוא לפנים מחומת בית פאגי אמאי לא עביד כדאמר מעיקרא: ולייתי לחם וכו'. ודקמהדר לה וכי מכניסין חולין לעזרה לייתי לחם ויניח חוץ לחומת העזרה בבית פאגי במקום שמתקדש בשחיטת הזבח ואפילו הויא תמורה דהוו חולין ליכא איסורא דהא לא נכנסו לעזרה: משום דאיכא ארבע. חלות דתרומה שצריך להניף ובכל מקום מצינו הלחם למעלה וצריך להניפו בעזרה במקום שמניף הבשר ואי קשיא הא דאמר לעיל (דף סב.) כל מקום שיש לחם הלחם למעלה ואמר היכא אמר רב פפא במילואים אמאי לא אמר נמי בתודה איכא לתרוצי עיקר מילתא נקט כדתרצינן נמי לעיל: לפני ה' כתיב בשלמים ותודה היא בכלל שלמים: קמעייל חולין לעזרה. שמא תמורה היא: ולייתי שמונים. חלות ולינחינהו בחוץ כרבי יוחנן וליפריש מינייהו שמונה חלות ולותבינהו גוואי: ולימא אי הך כו'. וליקדשו ארבעים מתוך שמונים והני שמונה דגוואי לא הוי ארבעה מינייהו חולין בעזרה ממה נפשך דאי הך דקיימא תודה הויא הוו שתי תודות ושמונה חלות תרומה ואי הך דקיימא תמורה ולא הוה אלא חדא תודה הני שמנה ליחשבינהו מהני מ' דקדשו ולא הוו חולין בעזרה: ומשני לא אפשר בהכי משום דממעט באכילה דארבעים. גבי הבעלים דכהן אינו רוצה לאכול כי אם ארבעה דסבור שמא אין כאן אלא תודה אחת ואין לכהן לאכול כי אם ארבעה מהן והבעלים נמי חוששין שמא שתיהן תודות הן וכל שמונה קדשות ונמצא אותן ארבעה חלות אבודים ולעיל דאמרינן אי לא ליפוק לחולין ליכא למימר קממעט באכילה דארבעים דהתם ליכא אלא ארבעים חלות וממה נפשך אית ליה לפרושי ד' לתרומה אבל הכא דהפריש שני חלות איכא למימר דארבעים שלא לצורך הן וקא ממעט לבעלים באכילה דארבעים: ענין אחר דקא ממעט באכילה דארבעה דאילו בעלמא היכא דליכא אלא חד קרבן אי יקדשו מ' מתוך שמונים אין נאכלין לכהנים אלא ארבעה ואידך כולהו נאכלין לבעלים וכיון דליכא אלא ארבעה יש ספוק בידך לאוכלן ביום אחד אבל הכא דאיכא לכהנים שמונה ושל בעלים יכולין להאכיל מחלקן לכל מי שירצו ולא אתו לידי שריפה אבל שמונה דלכהנים כיון דאין נאכלין אלא לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם דלמא לא מצו אכלי לכולהו שמונה ביום אחד והוי המותר בשריפה ושמא לא הויא אידך תודה ולא קדשו אלא ארבעים וליכא דקדיש אלא ד' ונמצאת ממעט באכילה דאלו ד' ושריף שלא כדין מ''ר. ענין אחר ממעט באכילה דמ' דילמא לא קדשי כלל דאידך לא הויא תודה וכי מתותרי למחר שרף להו ועבר משום בל תשחית (דברים כ) כך שמעתי: רצה בה מתכפר רצה בוולדה מתכפר. דלא חשיב לה כולד חטאת הואיל והפרישה מעוברת דדעתיה הוה נמי להתכפר בעובר ומתכפר באיזו מהם שירצה ודכוותיה גבי תודה יכול לעשותן שתיהם תודות אבל נתעברה לאחר שהקדיש אין מתכפר בולדה משום דכשהקדישה לא הוה דעתיה אהאי ולד דאכתי לא נתעברה: לייתי בהמה מעוברת. משום הכי אמר בהמה מעוברת ולא בהמה וולדה משום דכי מפריש לה לא הויא אלא חדא ואיכא למימר דמפריש תחילה למותרות: והאי ליהוי מותר בתודה. והכא ליכא למימר וכי מפרישין תחילה למותרות שהרי מקצתה הויא עיקר קרבן דבשעה שהפרישה לא הויא אלא חדא גופא ועכשיו קרב מקצתו או האם או הולד אבל לעיל דלא הוי אלא חד והיא גופיה מייתי מתחילה לשם מותר איכא למיפרך וכי מפרישין וכו': מאן לימא לן. טעם דרבי יוחנן התם היינו משום דעובר לאו ירך אמו הוא ואם שיירו לעובר שלא הקדישו כשהקדיש לאם הוי משוייר דלא חשיב כוולדה דבעי למימר דכוותיה גבי תודה שיהו האם והולד תודות דילמא ס''ל התם אם שיירו אינו משוייר שאין יכול לשיירו לקרבן לפני עצמו אלא מתה וה''נ אין יכול לעשות הוולד קרבן ואין יכול להקריב שניהם האם והוולד ולחמם עמהם אלא היינו טעמא דר' יוחנן דאמר רצה בוולדה מתכפר משום דאדם מתכפר בשבח הקדש בוולד דכי הפרישה מעוברת הוה דעתיה אכל שבחא ולאחר שנתכפר באם פוסל הוולד ה''נ מתכפר באיזו תודה שירצה ולחמה עמה אבל להביא שניהם ולחמם לא: ולימא עלי. כדי שיהא חייב באחריותה: ולייתי אחרת. לאחריות דראשונה: התורה אמרה טוב אשר לא תדור. ומוקמינן ליה (חולין דף ב:) דאמר עלי: ואת אמרת ליקום ולנדור לכתחילה. דלימא עלי דס''ל טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר: מתני' האומר הרי עלי תודה יביא היא ולחמה מן החולין. דכיון דאמר עלי נתחייב בה והוה ליה דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין כדאמרינן לקמן וכיון דאמר הרי עלי תודה אע''ג דלא אמר ולחמה מתחייב בשתיהן דלחם גלל תודה:
רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל וכי מפרישין תחילה למותרות. לשום [קרבן] הא לא מצינו מותרות [אלא] ולד או שכפר ונתותר (או) כגון שאבד ראשונה והפריש אחרת ואח' כ נמצאת הראשונה: עני מרי. ענני מורי: ארבעים בכתפי'. ארבעים יש (בדבר) [בדיבורו] דכתיב לא ימיר אותו ואת אמרת כשר לעשות לכתחילה ולומר הא תמורה: אם איתא לדר' יוחנן דאמר לעיל בהאי פירקא השוחט תודה לפנים ולחמה חוץ לחומת העזרה קדש הלחם: ואי לא ליפוק לחולין. והכא לא מצי למפרך וכי מכניסין חולין לעזרה כדפריך לעיל: ומשני משום דאיכא ארבע להניף. אותן ד' הנאכלות לכהן טעונין תנופה עם חזה ושוק כדאמר בפרק כל המנחות באות מצה כל מקום שיש לחם הלחם מלמעלה ועוד תניא בת''כ גבי תנופה בפרשת צו את אהרן חזה זה חזה התנופה זה תנופת הסל שוק זה השוק התרומה זו תרומת תודה ותרומת תודה היינו ד' חלות ובתנופה כתיב לפני ה': וליקדשו לה מ' מתוך שמנים. ואינך מ' הוי ליה מפריש לאחריות דהכי אמר חזקיה לעיל לאחריות קא מכויץ והמפריש שני קרבנות לאחריות שניהם קדושים וה''נ כולהו שמנים קדשי עם התודה ומ' באנפי נפשיה הלכך ליכא למיפרך מעייל חולין לעזרה דכיון דלאחריות קא מעייל להו צורך קרבן נינהו ושפיר דמי ואע''ג דהן חולין כהלל הזקן מביאה כשהיא חולין לעזרה ומקדשה וסומך עליה ושוחט אבל בהנך דלעיל דליכא אלא חדא בהמה ודלמא תמורה היא ולא חזיא ללחם מעיקרא חולין לעזרה קא מעייל על חנם: משום דקא ממעט באכילה. דעכשיו הוא תורם שמנה חלות ושמא לאו תודה היא ואותן ארבע תרם שלא כדין וממעט באכילה מארבע הראויות דדילמא לא משתכחי כהנים לאכלינהו ואתו לידי נותר על ידי אלו שהן חולין ואינן ראויות לכאן ומייתי קדשים לבית הפסול ממעט באכילה ממעט את אוכליהן זמן אכילתן לישנא אחרינא גרסינן משום דממעט באכילה דארבע: המפריש כו'. במס' תמורה בפ' כיצד מערימין: והאי. הולד: להוי מותר דתודה. וליכא למימר [וכי] מפריש תחלה למותרות דהא משעת הפרשה חד גופה הוא: מאן לימא לן. דטעמא דר' יוחנן דאמר רצה בולדה מתכפר משום דס''ל: אם שיירו. לולד לשם קדשים: משוייר. דיכול להפריש לו ולאמו לשם שני קרבנות דתמצא למימר נמי הכא שיפריש האם וולד לשם ב' תודות דלמא לעולם אם שיירו אינו משוייר אלא כשהפריש לאם הוי ולד בע''כ קדוש עם האם לקרבן מותר וכשיקריב האם הוי (חבירו) [הולד] מותר ואין טעון לחם: והאי דאמר ר' יוחנן. רצה בולדה מתכפר דקסבר אדם מתכפר בשבח הקדש ולעולם אם קרב אחד מהם הוי האידך מותר: לדמהריא שם מקום: ולייתי בהמה. אחרת ולימא עלי תודה אפריש אותו בהמה לתודתו: ולייתי עוד בהמה אחרת לאחריות נדרו דהא עלי קאמר וחייב באחריותו וחלה על האחת קדושת אחריות דהשתא הוו להו ג' בהמות: טוב אשר לא תדור. דאסור לומר עלי דשמא תאבד ולא יפריש אחרת תדור היינו עלי דאמרי' בר''ה נדר האומר הרי עלי עולה נדבה האומר הרי זו עולה: מתני' יביא היא ולחמה מן החולין. ולא מן המעשר דכיון דאמר הרי עלי הוי ליה דבר שבחובה וכל דבר שבחובה גמרינן לקמן דאינו בא אלא מן החולין:
תוספות
אם איתא לדחזקיה כו'. בחנם נקט אם איתא דהא אפי' רבי יוחנן מודה היכא דאמר ליקדשו ארבעים מתוך שמונים כדאמרינן לעיל ושמא דדוקא היכא דלא מיכוין כדאמר (לו) לייתי חולין לעזרה דהוי צורך קרבן ואיכא בינייהו ארבעים דודאי הוו חולין וליקדשו להו ארבעים מתוך שמונים ואידך הוו ליה כמפריש לאחריות דהכי אמר חזקיה לעיל דלאחריות קא מיכוין והלכך ליכא למפרך דמעייל חולין לעזרה כיון דלאחריות קא מיכוין צורך קרבן נינהו ושפיר דמי אע''פ שהן חולין כדתניא בהלל הזקן (פסחים דף סו:) מביאה כשהיא חולין לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושוחטה אבל בהנך דלעיל דליכא אלא חדא בהמה ודלמא תמורה היא ולא חזיא ללחם מעיקרא חולין לעזרה קא מעייל ועל חנם פי' כן בקונט' ואע''ג דלעיל בפרק התכלת (דף מח.) גבי שחט שני כבשים על ארבעים חלות חשבינן להו חולין בעזרה היינו משום דפריק להו בפנים דבחוץ לא מצי פריק להו דלא ליפסלו ביוצא: דלמא אם שיירו אינו משוייר. לעיל פירשתי דקשיא מתמורה פרק כיצד מערימין (דף כה.) דמשמע דהך הוא מסקנא דשמעתא דקסבר רבי יוחנן אם שיירו אינו משוייר: התורה אמרה טוב אשר לא תדור. ואפילו רבי יהודה לא קאמר אלא דאמר הרי זו אבל אמר הרי עלי לא כדאיתא בריש חולין (דף ב.) והא דאמרינן בפרק שני נזירין (נזיר נט:) גבי מת אחד מהם יביא אחר מן השוק וידור כנגדו תיקוני גברא שאני והאיש מדיר בנו בנזיר (שם דף כח:) היינו נמי כדי לחנכו במצות:
עמוד ב':
תודה עלי מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין תודה מן המעשר ולחמה מן החולין יביא היא ולחמה מן המעשר יביא ולא יביא מחיטי מעשר שני אלא ממעות מעשר שני:
גמ' אמר רב הונא האומר הרי עלי לחמי תודה מביא תודה ולחמה מאי טעמא מידע ידע האי גברא דלחם בלא תודה לא איקריב והאי תודה ולחמה קאמר והאי דקאמר לחמי תודה סוף מילתא נקט תנן תודה מן המעשר ולחמה מן החולין יביא כמה שנדר ואמאי כיון דאמר לחמה מן החולין יביא היא ולחמה מן החולין שאני התם דכיון דאמר תודה מן המעשר נעשה כאומר הרי עלי לחם לפטור תודתו של פלוני אי הכי רישא דקתני תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין הכא נמי נעשה כאומר הרי עלי תודה לפטור לחמו של פלוני הכי השתא בשלמא לחם למיפטר תודה אתי תודה למיפטר לחם מי אתיא ת''ש האומר הרי עלי תודה בלא לחם וזבח בלא נסכים כופין אותו ומביא תודה ולחמה זבח ונסכים טעמא דאמר אבל לא אמר תודה לא ה''ה אע''ג דלא אמר תודה ואיידי דקא בעי למיתנא זבח בלא נסכים דלא מתני ליה נסכים בלא זבח תנא נמי תודה אמאי נדר ופתחו עמו הוא אמר חזקיה הא מני בית שמאי היא דאמרי תפוס לשון הראשון דתנן הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבלה ב''ש אומרים נזיר ובית הלל אומרים אינו נזיר רבי יוחנן אמר אפילו תימא בית הלל באומר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך לא הייתי נודר כך אלא כך ומאי כופין דקא בעי הדר ביה תא שמע האומר הרי עלי תודה בלא לחם וזבח בלא נסכים ואמרו לו הבא תודה ולחמה וזבח ונסכים ואומר אילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר כופין אותו ואומר לו {דברים יב-כח} שמור ושמעת בשלמא לחזקיה ניחא ליה אלא לר' יוחנן קשיא אמר לך ר' יוחנן הא ודאי ב''ש היא מאי שמור ושמעת אמר אביי שמור הבא תודה ושמעת הבא לחמה רבא אמר שמור הבא תודה ולחמה ושמעת שלא תהא רגיל לעשות כן (תודה) היא ולחמה מן המעשר יביא יביא לא סגי דלא מייתי רב נחמן ורב חסדא אמרי רצה מביא לא רצה לא יביא ולא יביא מחיטי מעשר שני אלא ממעות מעשר שני רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו לא שנו אלא מחיטי מעשר שני אבל מחיטין הלקוחות ממעות מעשר שני יביא יתיב רבי ירמיה קמיה דרבי זירא ויתיב וקאמר לא שנו אלא מחיטי מעשר שני אבל מחיטין הלקוחות במעות מעשר שני יביא א''ל רבי אתה אומר כן אני אומר אפי' מחיטין הלקוחות במעות מעשר שני לא יביא ואימא טעמא דידי ואימא טעמא דידך אימא טעמא דידך תודה מהיכא קא ילפת לה משלמים
רש"י
ואם אמר הרי עלי תודה מו החולין ולחמה מן המעשר שני. כיון דעיקר ותודה הזבח אמר מן החולין יביא הכל מן החולין דכיון דאמר עלי נתחייב ' בה והוה ליה דבר שבחובה: תודה ממעות מעשר שני ולחמה מו החולין יביא. כמו שאמר הואיל ועיקר הוא למצוה לבא מן החולין והוא לא מייתי זבח (מן החולין כמצותה להכי לא גריר לחם בתר זבח: גמ' אמר רב הונא האומר הרי עלי לחמי תודה. אף על גב דלא אמר תודה מביא שתיהן: סוף מילתיה נקט. דכי אמר לחמי תודה הוי כמאן דאמר תודה ולחמה: כיון דאמר ולחמה מן החולין יביא היא ולחמה מן החולין: שאני התם כיון דאמר בפירוש תודה מן המעשר. הא דקאמר בתר הכי לחמה מן החולין נעשה כאומר הרי עלי לחם של חולין לפטור תודתו של פלוני הכא נמי נעשה כאומר הרי עלי לחמה מן החולין לפטור תודתו שנדרתי להביאו מן המעשר להכי מביא לחמה מן החולין אבל לעולם היכא דאמר לחמי תודה סתם מביא נמי תודה: הכא נמי נעשה כאומר הרי עלי תודה לפטור לחמו של פלוני. דבכל ענין שנדר להביא מן המעשר [לא להוי מעשר גריר בתר חולין אלא] ליהוי חולין גרירא בתר המעשר ויביא התודה מן החולין ולחמה מן המעשר כמו שאמר: בשלמא לחם למיפטר תודה אתי. כדאמרינן (לעיל דף פ.) לחם גלל תודה איכא למימר דנעשה כאומר לפטור תודתו של פלוני: אלא תודה מי אתיא למיפטר לחם. דנימא נעשה כאומר לפטור לחמו של פלוני: אבל לא אמר תודה. אלא לחמי תודה: לא. אין כופין אותו להביא תודה ולחמה: דלא מתני ליה כי אמר נסכים בלא זבח. דאין כופין אותו להביא זבח ונסכים כדאמר (לעיל עד:) המתנדב יין מביא ומזלפו על גבי האישים: ואמאי. כופין אותו להביא תודה ולחמה כי אמר הרי עלי תודה בלא לחם: נדר ופתחו עמו הוא. כלומר שכשנדר תודה לאלתר נתחרט בדבר ולפי שהיה יודע שאין תודה בלא לחם נתחרט כדי לסתור נדרו ואמאי כופין לקיים נדרו כ''ש. ענין אחר נדר ופתחו עמו שיכול לומר אני הייתי סבור שהייתי יכול להביא תודה בלא לחם עכשיו שאיני יכול אי אפשי מ''ר ז''ל: תפוס לשון ראשון. וכיון דאמר תודה נתחייב בתודה ולחמה: בית שמאי. אע''פ שאמר ענין שאינו בנזירות כיון דאמר הרי אני נזיר תפוס לשון ראשון והוי נזיר: אפילו תימא בית הלל. ואמאי אינו נדר ופתחו עמו כגון דאמר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך בלא לחם לא הייתי נודר אלא תודה ולחמה: והאי כופין אותו דקאמרת. הא דעתו לאתויי כראוי להכי כופין אותו דקמהדר ביה ואמר איני רוצה להביא אלא כמו שנדרתי בלא לחם כופין אותו כמו שגילה תחילה שהיה דעתו לנדור כהוגן: אילו הייתי יודע שכן. שהייתי חייב בלחמה לא הייתי נודר: בשלמא לחזקיה. דמוקים לההיא כב''ש ומשום תפוס לשון ראשון הא נמי ב''ש ומשום תפוס לשון ראשון כופין אותו: אלא לרבי יוחנן. דמוקים לההיא כבית הלל האי ודאי לאו בית הלל היא דהא נדר ופתחו הוא דקאמר אילו הייתי יודע וכו': שמור. המצוה והבא תודה ולחמה כמצותה: שלא תהא רגיל לעשות כך. לנדור תודה בלא לחם: לא סגי דלא מייתי. תרוייהו מן המעשר בתמיה כלומר אמאי קאמר יביא שניהן דמשמע ולא מן החולין אי מייתי מן החולין תע''ב: רצה יביא. מן המעשר: שלא יקח מחיטי מעשר שני. בהמה לתודתו: אבל ממעות מעשר שני מביא תודה: ולחמה: אני אומר אפילו בחיטין הלקוחין ממעשר שני לא יביא. לצורך תודות: מהיכא ילפת לה לתודה. דאינה מביאה מחיטי מעשר שני: משלמים. שבאין ממעשר שני ותודה איקרי שלמים דכתיב ובשר זבח תודת שלמיו (ויקרא ז):
רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל ואם אמר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר. מעשר שני: יביא היא ולחמה מן החולין. דלחם שייך בתר תודה דכיון דאמר הרי עלי תודה מן החולין בע''כ מיחייב בלחם הלכך האי דהדר ואמר לחמה מן המעשר לאו כלום הוא: תודה מו המעשר ולחמה מן החולין יביא תודה היא ולחמה מן המעשר יביא. וה''פ תודה מן המעשר ולחמה מן החולין יביא כמו שנדר ואם אמר תודה היא ולחמה מן המעשר יביא כמו שנדר ובגמרא מפרש [דהאי ד] קאמר יביא לאו [חובה] הוא דכ''ש אם [יביא] שניהם מן החולין [דשפיר] עבד אלא [אם רצה] קאמר: ולא יביא. הלחם: מחיטי מעשר שני. עצמו מפרש טעמא בגמרא: גמ' סוף מילתא נקט. כוון לנדור תודה תחילה ואח''כ לחם: כיון דאמר לחמה מן החולין. נימא נמי סוף מילתא נקט ויביא הכל מן החולין: נעשה כאומר הרי עלי לפטור תודתו של פלוני. דאינו מביא אלא לחם ה''נ משמע הרי עלי מן החולין לפטור תודת מעשר: יביא היא ולחמה מן החולין וחייב יה בתודה ולחמה אמאי נימא נמי נעשה כאומר הרי עלי תודה בלא לחם לפטור לחמו של מעשר: הכי השתא כו' דקיימא לן לחם גלל תודה ואין תודה גלל לחם: אבל לא אמר תודה. אלא לחם לא מייתי מידי דתודה לא שייכא בלחם: דלא מתני ליה נסכים בלא זבח דלא הוי מצי למתני נסכים בלא זבח כופין אותו שיביא זבח ונסכים דהא יכול אדם להתנדב יין בפני עצמו כדאמרינן בפ' המנחות והנסכים תנא נמי תודה: אמאי כופין אותו להביא תודה ולחמה: נדר ופתחו עמו. הוא עם הנדר פתח בחרטה כיון דאמר בתוך כדי דבור בלא לחם ודאי חוזר בו מן התודה ויודע הוא דאין תודה בלא לחם וכן זבח בלא נסכים ולא בעי לאתויי מידי: תפוס לשון ראשון. וכיון דאמר עלי תודה מיד נתחייב בתודה ולחמה: הריני נזיר מן הדבלה ומן הגרוגרות. ואין נזירות אלא מן היין: ב''ש אומרים הרי זה גזיר. דתפוס לשון ראשון וכיון דאמר הריני סתם נזירות מיי משמע: וב''ה אומרים אין זה נזיר. דנדר ופתחו עמו הוא: אפי' תימא. הך ברייתא דקתני כופין אותו: באומר. אילו הייתי יודע. שאין נודרין כך תודה בלא לחם: לא הייתי נודר כך. אלא תודה ולחמה דהשתא ליכא למימר דלשום חרטה קאמר: ומאי כופין. אותו כיון דדעתו להביא את הכל: דקא בעי למהדר ביה. אחר שאמר לנו דבר זה: ואומר אילו הייתי [יודע] (נודר) שכן. שסופי להביא שניהם לא הייתי נודר כלום: שמור ושמעת. מפרש לקמץ: בשלמא לחזקיה הא נמי איכא לאוקמי כב''ש: אלא לר' יוחנן. מאי איכא למימר לתרוצי בהאי דתיקום כב''ה הא בהדיא קאמר דלא היה בדעתו להביא שניהם: לעשות כך. לנדור תודה בלא לחם: ופריו יביא. בתמי': לא סגי דלא מייתי. לחם מן המעשר בתמי' הא ודאי אם הביא לחם מן החולין תע''ב: הלקוחות. בירושלים ממעות מעשר שני לשום אכילת למעשר שני יביא: אפי' מחיטין הלקוחות ממעות מעשי שני. קודם לכן לשם מעשר שני לא יביא ומתני' דקתני אלא ממעות מעשר שני שיקח חיטין לשם תודה ממעות מעשר שני ויביא: מהיכא ילפת לה. לתודה דיכול להביא ממעות מעשר שני: משלמים דרחמנא קראה לתודה שלמים דכתיב תודת שלמיו מה שלמים באים ממעשר אף תודה באה מן המעשר אם ירצה:
תוספות
תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין. דהכי אמר הרי עלי תודה מן החולין נתחייב הכל מן החולין דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וכי הדר ואמר לחמה מן המעשר לא מצי הדר ביה ואפילו תוך כדי דיבור דלא מבעיא לבית שמאי דאמרי בגמ' גבי הריני נזיר מן הגרוגרות תפוס לשון ראשון אלא אפי' לבית הלל דחשבינן ליה נדר ופתחו עמו לא דמי להכא דבעי למיהדר ולא מצי מיהדר דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט ואמרינן נמי בפרק בתרא דנדרים (דף פז.) והלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממגדף ועבודת כוכבים ומקדש ומגרש וגבי תמורת עולה ותמורת שלמים מוכח בתמורה פרק כיצד מערימין (דף כה:) דבנמלך אפילו רבי יוסי מודה דאפי' תוך כדי דבור הרי זו תמורת עולה (ושלמים נמי): אמאי כיון דאמר לחמה מן החולין יביא היא ולחמה מן החולין. תימה הא לא שייך הכא סוף מילתא נקט כדלעיל וי''ל דקשיא ליה דכי אמר הרי עלי לחמי תודה יביא תודה מן המעשר כמו האומר הרי עלי תודה מן המעשר ולחמה מן החולין: טעמא דאמר תודה הא לא אמר תודה לא. תימה מאי קשיא ליה אין ה''נ דדווקא באומר הרי עלי תודה בלא לחם אבל אמר לחם בלא תודה לא דהא לעיל קא מפרש דסוף מילתא נקט אבל אם פירש בהדיא לחם בלא תודה לא: (תודה) היא ולחמה מן המעשר יביא יביא לא סגי דלא מייתי. יש פי' שכתוב בהן וכי לא סגי דלא מייתי ללחם מן המעשר הא ודאי אם הביא לחם מן החולין תבא עליו ברכה ונראה שזה טעות סופר שאין אדם יכול ליישב ובמדוייקים מצאתי וכי לא סגי דלא מייתי תרוייהו מן המעשר הא ודאי אם הביא שניהם מן החולין תבא עליו ברכה וכן פירש בקונט' במתני' וזה לשונו תודה היא ולחמה מן המעשר יביא כמו שנדר ובגמרא מפרש דהאי יביא לאו חובה הוא דכ''ש אם הביא שניהם מן החולין דשפיר עבד אלא אם רצה קאמר: