שיעור הדף היומי ליום כג אייר, מסכת מנחות עט

(פלאש 90)

שחטה ונמצאת בעלת מום רבי אליעזר אומר קדש רבי יהושע אומר לא קדש דברי ר' מאיר אמר רבי יהודה לא נחלקו רבי אליעזר ור' יהושע על ששחטה ונמצאת טריפה שלא קדש ועל חוץ לזמנו שקדש ועל בעל מום שלא קדש ועל מה נחלקו על חוץ למקומו שר' אליעזר אומר קדש ורבי יהושע אומר לא קדש א''ר אליעזר הואיל וחוץ לזמנו פסול וחוץ למקומו פסול מה חוץ לזמנו קדש אף חוץ למקומו קדש א''ר יהושע הואיל וחוץ למקומו פסול ובעל מום פסול מה בעל מום לא קדש אף חוץ למקומו לא קדש אמר לו רבי אליעזר אני דמיתיהו לחוץ לזמנו ואתה דמיתו לבעל מום נראה למי דומה אם דומה לחוץ לזמנו נדוננו מחוץ לזמנו אם דומה לבעל מום נדוננו מבעל מום התחיל רבי אליעזר לדון דנין פסול מחשבה מפסול מחשבה ואין דנין פסול מחשבה מפסול הגוף התחיל רבי יהושע לדון דנין פסול שאין בו כרת מפסול שאין בו כרת ואל יוכיח חוץ לזמנו שפסול שיש בו כרת ועוד נדוננו משלא לשמו שפסול מחשבה ואין בו כרת ושתק רבי אליעזר ורבי מאיר מאי שנא שחטה ונמצאת טריפה דהוי פסולו קודם שחיטה ומאי שנא שחטה ונמצאת בעלת מום דלא הוי פסולו קודם שחיטה בדוקין שבעין ואליבא דר' עקיבא דאמר אם עלו לא ירדו ורבי יהושע כי אמר רבי עקיבא אם עלו לא ירדו בפסולא דגופיה אבל לקדושי לחם לא איתמר חטאת ששחטה חוץ לזמנה אם עלתה לא תרד חוץ למקומה רבא אמר תרד רבה אמר לא תרד רבא כרבי יהושע ורבה כרבי אליעזר והדר ביה רבה לגביה דרבא מדהדר ביה רבי אליעזר לגביה דרבי יהושע ואיכא דאמרי אף על גב דהדר ביה ר' אליעזר לגביה דרבי יהושע רבה לגביה דרבא לא הדר ביה התם הוא דקאמר ליה נדוננו משלא לשמו אבל הכא אי דיינת ליה משלא לשמו אם עלתה לא תרד: שחטה שלא לשמה [וכו']: אמר רב פפא שבק תנא דידן איל נזיר דשכיח ונקיט איל המילואים ותנא דידן עיקר מילתא נקט:
מתני' הנסכים שקדשו בכלי ונמצא זבח פסול אם יש זבח אחר יקריבו עמו ואם לאו יפסלו בלינה:
גמ' אמר זעירי אין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח מאי טעמא אמר קרא {ויקרא כג-לז} זבח ונסכים תנן הנסכים שקדשו בכלי ונמצא זבח פסול אם יש זבח אחר יקרבו עמו ואם לאו יפסלו בלינה מאי לאו דאיפסיל בשחיטה לא דאיפסיל בזריקה כמאן כרבי דאמר שני דברים המתירין מעלין זה בלא זה אפילו תימא ר' אלעזר בר' שמעון הכא במאי עסקינן כגון שקיבל דמן בכוס ונשפך

רש"י

שחטה ונמצאת בעלת מום. פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע: על חוץ לזמנו שקדש. הואיל ומ''מ איתיה לזבח בעזרה אבל חוץ למקומו דלא הוי בעזרה פליגי: אני דמיתיו לחוץ לזמנו. דדברי הכל קדש דפיגול מרצה משום דהרצאה כתיב ביה דכתיב לא ירצה: ואתה דמיתו לבעל מום. דדברי הכל לא קדש: חוץ לזמנו וחוץ למקומו פסול מחשבה ובעל מום פסול הגוף: חוץ למקומו. ובעל מום פסול ואין בו כרת: ועוד. דקשיא לך היאך נדמנו לבעל מום דפסול הגוף הוא נדוננו משלא לשמו מתודה ששחטה שלא לשמה דהוי פסול מחשבה ואין בו כרת ולא קדש כדאמר במתניתין שחטה שלא לשמה לא קדש הלחם: ורבי מאיר. אליבא דרבי אליעזר דאמר שחטה ונמצאת בעלת מום קדש מאי שנא וכו' בשלמא לרבי יהודה משוי חדא דינא לבעל מום ולנמצאת טריפה אלא לרבי מאיר מאי שנא וכו': בדוקין שבעין. דהוי מום עובר ואינו ניכר דלא הוי פסולו קודם שחיטה דסבר כרבי עקיבא דאמר במס' זבחים (פד.) אם עלו לא ירדו והואיל דלא ירדו דקדש כל דהו לא חשיב פסולו קודם שחיטה הלכך קדש הלחם: ואידך רבי יהושע ורבי יהודה אומר אליבא דרבי אליעזר [ור''י] נמי לא קדש סבר כי אמר רבי עקיבא אם עלו לא ירדו: [בפסולא דגופי']. דמקדש (לגופי') לזבח עצמו: לקדושי לחם לא הוי קדוש. הואיל והוי פסולו קודם שחיטה: חוץ לזמנה אם עלתה לא תרד. דהואיל ופיגול הוא מרצה וכל שכן שאר זבחים: רבה אמר לא תרד. כרבי אליעזר דאמר גבי תודה דקדש דלא הוי פסול: רבא אמר תרד. ולא קדש כרבי יהושע: מדהדר ביה רבי אליעזר. דשתק: התם. דקאמר ליה ר' יהושע לרבי אליעזר משלא לשמן נדוננו ושתק ר' אליעזר שלא מצא תשובה אבל הכא אי דיינת לה משלא לשמן מוכח (מיניה) מגופיה דאם עלתה לא תרד דקי''ל הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן אם עלו לא ירדו לדברי הכל כדאמר במסכת זבחים בפרק המזבח מקדש (דף פד.) ריבה לכל העולין שאם עלו לא ירדו: שביק תנא דידן איל נזיר דשכיח. שנוהג לדורות: ונקט מילואים. דהוו לפי שעה: עיקר מילתא נקט. איל המילואים שבו קדשו הלחם תחילה: מתני' הנסכים שקדשו בכלי. שנתנן בכלי ואחר כך נמצא זבח פסול: אם יש זבח אחר. שאין לו נסכים יקריב אלו נסכים עמו: ואם לאו. משקדשו בכלי נפסלו בלינה: גמ' אלא בשחיטת הזבח. דקודם שחיטת הזבח אע''פ שניתנו בכלי שרת אינון חולין ויכול לשנותו לזבח אחר ומשנשחט הזבח לא: זבח ונסכים. שהזבח מקדש הנסכים: לאו דאיפסיל בשחיטה. ואם כן דבשחיטה מקדש להו כי נפסל הזבח בשעת שחיטה נפסלו נמי הנסכים ואמאי אם יש שם זבח אחר יקריבו עמו. ע''א מאי לאו דאיפסיל הזבח בשחיטה וקתני אם לאו יפסלו בלינה ואם כן דשחיטת הזבח מקדש הנסכים ולא מתקדשי קודם אמאי יפסלו בלינה הא לא קדשו כלל דהא שחיטה דפסול לא חשיבא שחיטה לקדושי נסכים. כך שמעתי: לא דאיפסיל בזריקה. דהואיל וכבר קדשו נסכים בשעת שחיטה הלכך אע''ג דאיפסיל זבח בזריקה אם יש שם זבח אחר יקריבו: כמאן כרבי. דאמר בפ' התכלת (לעיל מז.) שחט הכבשים לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש: שני המתירין. כגון זריקה ושחיטה מקדשים הקרבן לקדושה: מעלין זה בלא זה. והני שחיטה וזריקה מקדשין הן הנסכים וכיון דאלו נסכים הוקדשו בשחיטה אע''ג דאיפסיל זבח בזריקה קדשו נסכים בשחיטה [ומש''ה] אם יש שם זבח אחר יקריבו עמו שהם לא נפסלו: אפילו תימא רבי אליעזר. דאמר אין מעלין זה בלא זה דאמר לא קדש הלחם עד שישחוט ויזרוק דמן לשמן: הכא במאי עסקינן כגון שקיבל הדם בכוס ונשפך. אחר כן ונפסל בזריקה:

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל חוץ לזמנו. פשיטא לן [דקידש] הואיל ומרצה לפיגולו [הכי] מפרש בזבחים בפרק המזבח מקדש [כל שפסולו בקודש] אם עלו לא ירדו: ועל בעל מום שלא קידש. דאין פסולו בקדש דקודש שנכנס לעזרה נפסל ואמרי' בזבחים כל שאין פסולו בקדש אין הקדש מקבלו: חוץ לזמנו. יש כרת באכילתו דפיגול הוא דכתיב והנפש האוכלת ממנה עונה תשא והוא עון חיוב כרת דגמרינן עון עון מנותר דכתיב ביה ואוכליו עונו ישא ונכרתה בכריתות בפרק ראשון: ועוד נדוננו משלא לשמו. דאיכא טעמא דידך דפיסול מחשבה היא ואיכא טעמא דידי דאית בו כרת ואמרינן לעיל זבח תודת שלמיו מלמד שאם שחטה שלא לשמה לא קידש הלחם: מאי שנא כו'. אמילתא דר' מאיר קמהדר: דוקין שבעין. טיל''א כמו הנוטה כדוק שמים ובכי האי מומא אמר ר' עקיבא אם עלו לא ירדו הואיל ואין מומו ניכר ועוד דכשרים בעופות שאין בהן חסרון אבר: ואידך. ר' יהודה אמר לך כי אמר ר' עקיבא אם עלו לא ירדו: לגופיה. דזבח: אבל לקדושי. הלחם לא אלימא קדושתיה: חטאת. וכ''ש שאר זבחים: ששחטה חוץ לזמנה אם עלתה לא תרד. דאמרי' במס' נדה בפ' יוצא דופן תורה אחת לכל העולים אם עלו לא ירדו: רבה כר''י. דמדמה ליה לבעל מום ובעל מום אמרינן התם אם עלה ירד דקתני יכול שאני מרבה הרובע והנרבע כו' עד מרבה אני את אלו שפיסולן בקודש ומוציא אני את אלו שאין פיסולן בקודש: רבא אמר לא תרד. כר' אליעזר דמדמי לעיל חוץ למקומו לחוץ לזמנו: אבל הכא אי דיינת ליה. חוץ למקומו משלא לשמו אם עלה לא ירד דהא חטאת ששחטה שלא לשמה אפי' לרבה אם עלתה לא תרד הואיל בשאר קרבנות עולה לכתחילה: עיקר מילתא נקט. מילואין קרבי תחילה לכל הקרבנות וקרבן יחיד הוא וה''ה לאיל נזיר ל''א מילואין קרבן צבור וכשבי עצרת קרבן צבור: מתני' ה''ג אם לנו יפסלו בלינה: גמ' אין הנסכים מתקדשים. ליפסל בלינה וביוצא: אלא בשחיטה. וקדשו בכלי דמתניתין לאו דוקא: זבח ונסכים. נסכים תלויין בזביחה: מחי לאו דאיפסל בשחיטה. דלא קדשתינהו זביחה לנסכים דפסולה היא וקתני אם לנו יפסלו בלינה: לא דאיפסול בזריקה. ונסכים בשחיטה קדשי להו: כמאן. מקדשה שחיטה לחודיה לנסכים כרבי דאמר שני דברים המתירים כגון שחיטה וזריקה: מעלין זה בלא זה. דאמר בפ' [התכלת] שחט לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש: אפילו תימא ר' אליעזר. דאמר לעולם אינו קדוש עד שישחט לשמן וזרק דמן לשמן דשני דברים המתירין שחיטה וזריקה המתירין לבשר אין מעלין זה בלא זה משום דהוי זריקה פסולה כגון שנזרק הדם שלא לשמן והכא כגון שנשפך הדם בקרקע:

תוספות

והדר ביה רבה לגביה דרבא. תימה התנן בהדיא בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פד.) ואלו אם עלו לא ירדו הלן והיוצא והטמא ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ואפי' לרבי יהושע גופיה דהכי משמע בריש מעילה (דף ב.) דלא ירדו דקתני כלל אמר ר' יהושע כל שלא היה לה שעת היתר לכהנים מועלין בה שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה ומפרש בגמרא הואיל ומרצה לפיגולו ואיבעיא להו עלו מהו שירדו רבה אמר אם עלו ירדו רב יוסף אמר עלו לא ירדו ופריך התם רב יוסף לרבה חדא מגו חדא דכל שהיה פסולו בקודש אם עלו לא ירדו ותיובתא דרבה ואין לחלק בחטאת משום דפסולה שלא לשמה דשלא לשמה גופיה אם עלתה לא תרד ועוד קשה דבכל דוכתא ילפינן חוץ למקומו מחוץ לזמנו בספ'''ק דזבחים (דף יד.) גבי חטאות הפנימיות דאע''ג דאמר ר' שמעון כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול מודה היה דפסול מקל וחומר יליף חוץ לזמנו בקל וחומר משלא לשמן וחוץ למקומו משום דאיתקש לחוץ לזמנו ובפ' כל הפסולין (שם ד' לד:) אין עושין שיריים אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו הואיל ומרצה לפיגולו וחוץ למקומו ודאי לא מרצה אלא מחוץ לזמנו יליף וכן בפרק איזהו מקומן (זבחים נא.) ובפרק התערובת (שם פב.) ור''ת גריס כאן תודה ולא גריס חטאת ודוקא הכא בתודה לא ילפינן חוץ למקומו מחוץ לזמנו כיון דלענין קדושי לחם לא שייך למילף הואיל ולאו גופיה דזביחה הוא ועוד יש לפרש דמשום דאיירי בתודה נקט תודה והוא הדין כל קדשים קלים דדווקא קדשי קדשים דלא מהניא זריקה דידהו באימורין לענין מעילה דבין קודם זריקה בין לאחר זריקה יש בהן מעילה ילפינן חוץ למקומו מחוץ לזמנו אבל קדשים קלים דמהניא זריקה באימורים לענין מעילה אמרינן דזריקת פיגול דמביאה לידי מעילה מהניא נמי לענין דלא תרד אבל חוץ למקומו דלא מהני למעילה לא ואע''ג דאמר רב גידל בפרק התכלת (לעיל מז:) דזריקת פיגול אינה מביאה לידי מעילה האמרינן התם דאיתותב ואפי' לדידיה נמי יש ליתן טעם משום דחוץ לזמנו מרצה לפיגולו וחוץ למקומו אינו מרצה וכן מוכח בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פג:) שיש חילוק לענין ירידה בין קדשי קדשים לקדשים קלים גבי הא דאמר עולא אימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דמים לא ירדו נעשו לחמו של מזבח: אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח. פי' בקונטרס ליפסל בלינה ולא יתכן אלא לענין לשנותן לזבח אחר קאמר כדפרישית בסוף הקומץ זוטא (לעיל טו:):

עמוד ב':

ור' אלעזר בר' שמעון סבר לה כוותיה דאבוה דאמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי אמר מר אם יש זבח אחר יקרבו עמו והא אמר רב חסדא שמן שהפרישו לשום מנחה זה פסול לשום מנחה אחרת אמר רבי ינאי לב בית דין מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהו לזבח אחר אי הכי שמן נמי שמן גופה דמנחה הוא וליתנו עליהן דניפקו לחולין גזירה שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול השתא נמי גזירה שמא יאמרו נסכים שהפרישן לשום זבח זה כשרין לשום זבח אחר התני מתתיה בן יהודה כגון שהיה זבח זבוח באותה שעה אבל אין זבח זבוח באותה שעה מאי נפסל בלינה אדתני סיפא אם לאו יפסלו בלינה ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים שהיתה זבח זבוח באותה שעה אבל אין זבח זבוח באותה שעה לא הכי נמי קא אמר במה דברים אמורים שהיה זבח זבוח באותה שעה אבל אין זבח זבוח באותה שעה נעשה כמי שנפסלו בלינה ופסולין ומי אית ליה לרבי שמעון (בן אלעזר) לב בית דין מתנה עליהן והא אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן תמידין שלא הוצרכו לציבור לדברי רבי שמעון אין נפדין תמימים לדברי חכמים נפדין תמימים שאני התם דאית להו תקנתא ברעייה:
מתני' ולד תודה ותמורתה הפריש תודה ואבדה והפריש אחרת תחתיה אינה טעונה לחם שנאמר {ויקרא ז-יב} והקריב על זבח התודה התודה טעונה לחם ולא ולדה ולא חילופה ולא תמורתה טעונין לחם:
גמ' תנו רבנן מהו אומר תודה יקריב (אם על תודה יקריב) מנין למפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות מנין שאיזה מהן שירצה יקריב ולחמה עמה תלמוד לומר התודה יקריב יכול שתהא שניה טעונה לחם תלמוד לומר יקריבנו אחד ולא שנים אחר שריבה הכתוב ומיעט מנין לרבות ולדות וחליפות ותמורות להקרבה תלמוד לומר {ויקרא ז-יב} אם על תודה יכול יהו טעונות לחם ת''ל והקריב על זבח התודה תודה טעונה לחם ולא ולדה ולא חילופה ולא תמורתה טעונין לחם שלח רב חנינא משמיה דרבי יוחנן לא שנו אלא לאחר כפרה אבל לפני כפרה טעונין לחם: הוי בה רב עמרם אהייא אילימא אחליפי תודת חובה אי לפני כפרה תנינא אי לאחר כפרה תנינא

רש"י

ורבי אלעזר סבירא ליה כאבוה דאמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי. להכי נתקדשו בשני המתירין בשחיטה ובזריקה אבל להכי לא הוי כזרוק שיהא הזבח כשר אלא אם יש שם זבח אחר יקריבו עמו משום דסבר כרבי שמעון דאמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי: פסול לשם מנחה אחרת. הכי נמי נימא לנסכים שהקדישם לשם זבח לא יקרבו עם זבח אחר: שמן נמי. יהא לב בית דין מתנה עליו שיהא כשר למנחה אחרת: שמן גופה דמנחה הוא. ובגופה דמנחה אין יכול להתנות שתבא לשם מנחה אחרת אבל נסכים אינן גופיה דזבח כולי האי דהא אמרינן (לעיל דף מד:) מנחת נסכים אפילו למחר ויכולין להתנות בהן: וליתנו. בית דין מעיקרא עליהן דנסכים שאם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהו חולין ואמאי מתנה שיהו לזבח אחר: גזירה שמא יאמרו. בעלמא בלא תנאי ובלא נפסל הזבח: מוציאין נסכים מכלי שרת לחול. וקיימא לן שכל דבר שכלי שרת מקדש אינו יוצא לחולין והם אינם יודעים דשחיטת הזבח מקדש אלא יהו סבורין שכלי שרת מקדשא להו לנסכים ואפי' הכי התנו שיהיו לזבח אחר: השתא נמי וכו' כשרים [כו'] לזבח אחר. אף על פי שלא נמצא זבח פסול: [כגון שהיה]. מתני' דתני יקריבו עמו כגון שהיה זבח אחר זבוח באותה שעה ונפסל זה ומיד היו הנסכים לזבח האחר ודמי כאילו לשם האי זבח הובאו נסכים ולא אתו למימר נסכים שהפרישו וכו': ומי אית ליה לר''ש לב בית דין מתנה עליהם. דקא תריץ למתני' כרבי אלעזר ברבי שמעון וסבר לה כאבוה ופרכינן ליה כו' וקמתרץ לב בית דין מתנה עליהם אלמא דר' שמעון סבר לב בית דין מתנה עליהם: תמידין שלא הוצרכו לציבור. כגון אותן ארבעה שהיו נשארים ביום ר''ח אדר כשהיו נוטלין ב' היו נשארים ד' ואותן לא היו צריכין לפי שאותן הבאין בר''ח ניסן באין מתרומה חדשה. ע''א מ''ר ז''ל שלא הוצרכו לציבור שאבדו והפריש אחרים תחתיהם ואח''כ נמצאו לדברי רבי שמעון דאמר במסכת שבועות (דף יב.) פר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ואח''כ נמצאו כי לא יקרבו בחג הסוכות יקרבו בחג המצות דאין נפדין תמימים דאין תנאי בית דין שהתנו אם לא הוצרכו יפדו מועיל בהן הני תמידין נמי אין נפדין תמימים דאין תנאי בית דין מועיל בהן לדברי רבי שמעון אלא ירעו לדברי חכמים דאמרי יפדו דתנאי ב''ד מועיל בהן הני תמידין דהכא נמי נפדין ומדקאמר לדברי רבי שמעון אין נפדין אלמא דסבירא ליה דאין לב בית דין מתנה עליהן: שאני התם. דס''ל אין נפדין דהא אית להו תקנתא לא סבירא ליה מתנה עליהן: מתני' ולא חילופה. זו היא חילופה שאבדה והפריש אחרת תחתיה ושוב נמצאת דקרבה נמי בתודה: גמ' תנו רבנן מהו אומר תודה יקריב. דלא הוה צריך למימר אם על תודה יקריבנו דמצי למיכתב והקריב על זבח התודה והשתא לא דייק אלא יקריב לחודיה וקא דייק דהוא מיעוט לומר דעל אחד מהם מקריב לחם ולא שתים: אחר שריבה הכתוב. להקרבה מיעט (מין) שאין טעון לחם: מנין לרבות ולדות וכו'. ואפילו נתכפר בראשונה הויין הני בני הקרבה: אם על. ריבה דכל אלו קריבין: לא שנו. הא דתנן לא ולדות וחליפין טעונין לחם: אלא אחר כפרה. לאחר שנתכפר באחת מהן שאם הקריב שוב לאחרת אין טעונין לחם: אבל לפני כפרה. אם הקריב לולדות ולתמורה ולחליפין טעונין לחם: אהייא. קאמר רבי יוחנן לא שנו: אילימא אחליפי תודת חובה. כגון דאמר עלי דהויא עליה חובה דהכי משמע ליה דרבי יוחנן אמתניתין קמהדר דקתני ולא ולדה ולא חילופה טעונה לחם ומתני' בתודת חובה קמיירי דמדקתני הפריש אחרת תחתיה מכלל דתודה חובה היא דאמר עלי דאי לא הויא חובה לא הוי מפריש אחרת תחתיה ומתני' סתמא קתני דליכא למשמע מידי אי לפני כפרה מיירי אי לאחר כפרה וקאמר רבי יוחנן לא שנו וכו': לפני כפרה תנינא. דטעונין לחם כדאמר מנין למפריש תודה כו' דמדקאמר מפריש אחרת תחתיה מכלל דתודת חובה היא וקתני והרי שתיהן עומדות איזו שירצה יקריב ולחמה עמה דהיינו לפני כפרה:

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל ורבי אלעזר. סבר לה כר''ש אבוה דאמר לקמן בפרק המנחות והנסכים כל העומד ליזרק כזרוק דמי ולא הוי פסול בזריקה: לב ב''ד. של כהנים ובנסכי צבור עסקינן: גופיה דמנחה היא. שהרי בו נבללת כשנפסלה המנחה נפסל: וליתני. לב ב''ד על הנסכים שאם נפסלו הזבחים ליפקו לחולין ואמאי קתני אם לנו נפסלו בלינה: גזירה שמא יאמרו. מוציאין דבר הקדוש בכלי לחול וכולי עלמא לא ידעי תנאה ואמרי בלא תנאי הוי חולין: הכא נמי. בתמי' כי מתנו עלייהו לשם זבח אחר יאמרו נסכים שהפרישן לשם זבח זה כשרים לזבח אחר בלא תנאי: כגון שהיה. אותו זבח אחר זבוח באותה שעה דסברי דלשם ההוא זבח הופרשו: ומי אית ליה לר''ש לב ב''ד כו'. דאוקימנא לעיל כראב''ש וסבר ליה כאבוה דאמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי הא אמר רב אידי בר אבין בפ''ק דשבועות: תמידין שלא הוצרכו לצבור. שבכל שנה היו נשארים ארבע טלאים דאמרינן בפרק התכלת אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים כי בכל יום היו נוטלין שנים ונוטלים שנים אחרים [ונותנים] תחתיהן חוץ מיום אחרון של אדר שלא היו נותנים אחרים תחתיהן לפי שמכאן ואילך אין מביאין אלא מאותן הניקנין משקלים של שנה זו דאמרי' במס' ר''ה אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה ונשארו ארבע שלא הוצרכו ולדברי ר''ש דלית ליה לב ב''ד מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לא יפדו אין נפדין תמימים אלא ירעו עד שיסתאבו ואח''כ ימכרו: לדברי חכמים. דאית להו לב ב''ד מתנה עליהם נפדין תמימים: שאני התם. בתמידין דלא אמר ר''ש לב ב''ד מתנה עליהם ונפדין תמימים משום דבלאו הכי אית להו תקנתא ברעייה דירעו עד שיסתאבו וימכרו אבל נסכים לית להו תקנתא אי לאו לב ב''ד מתנה עליהם: מתני' ולד תודה. שהפריש תודה מעוברת וילדה: וכן המפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה: אינה טעונה לחם. הראשונה אם נמצאת אחר הקרבת שניה וכן שניה אם נמצאת הראשונה קודם הקרבתה והקריבה שוב אין שניה טעונה לחם: חליפתה. היינו המפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת (תמורה): תמורתה. כגון שעומדת בעין ואומר זו תחת זו וכתיב והיה הוא ותמורתו וגו': גמ' מהו אומר תודה יקריב אם על תודה יקריב הוי ליה יקריבנו קרא יתירא הוא דמצי למכתב על תודה והקריב על זבח התודה כו': התודה יקריב. משמע כל תודה שירצה והני תרוייהו כל זמן שלא נתכפר תרוייהו תודות נינהו: יכול שתהא שניה. להקרבה טעונה לחם: יקריבנו. נו''ן וי''ו דריש: מנין לרבות ולדות וחליפות ותמורות להקרבה. שיכול להקריבן אחר שהקריב התודה: על תודה. משמע קרבנות מעדיף על תודה: יכול יהו טעונות לחם. אוולדות ותמורות קאי דהא חליפין נפקא מיקריבנו אחד ולא שנים אבל ולדות ותמורות לא נפקא [מיקריבנו] למימר בהם ולא שנים דאי נמי מקריב לחם בהדייהו לאו שנים נינהו דהא לא הפרישם לשם תודה אלא [מותר תודה ולא בא] קרא למעוטי מותר תודה מלחם: לא שנו. דאין טעונות לחם ולקמן מפרש לה: אלימא אחליפי תודת חובה. כגון דאמר [הרי עלי] והפריש בהמה וקיי''ל דחייב באחריותן דהאומר עלי ואבדה והפריש אחרת ונמצאת הראשונה וקאמר אם קודם [שהקריב] הראשונה ה ריב השניה טעונה לחם השניה ואם לא לא פשיטא: לפני כפרה תנינא. דטעונה לחם: לאחר כפרה [תנינא. דאינה] טעונה דאמרי' [לפני כפרה] שאיזה שירצה יקריב ו חמה עמה כו' ולאחר כפרה תנינא נמי לעיל יכול [שתהא] שניה טעונה לחם ת''ל יקריבנו אחד ולא שנים וההיא ברייתא [בתודת] חובה קא מיירי מדאמר מנין למפריש תודתו ולא קתני מנין למפריש תודה ל''א תודת חובה כגון מפרש בים והיוצא בשיירא וחולה שניצל מחליו וחבוש שיצא מבית האסורים דאמרי' בברכות ארבעה צריכין להודות דכתיב בהו ויזבחו זבח תודה בספר תהלים:

תוספות

לב בית דין מתנה עליהן. פירשתי התם (לעיל פרק א' דף טו:): וליתנו עלייהו וליפקו לחולין. אע''פ שכבר קידשו בכלי שרת אפילו תמצי לומר כלי שרת מקדשים שלא מדעת הני מילי קודש אבל חולין לא מקדשי: ליפלוג וליתני בדידה. מכאן מוכח דגרס במתניתין ואם לנו ולא גרסינן ואם לאו דא''כ הא קא מפלגי: ומי אית ליה לרבי שמעון לב ב''ד מתנה עליהן. משום דאמרן דרבי אלעזר ברבי שמעון סבר לה כוותיה דאבוה קפריך הכא מר' שמעון וכן לעיל בסוף רבי ישמעאל (דף עב:) דחיק לאוקמיה כוותיה גבי שלא כמצותה: דאית ליה תקנה ברעייה. תימה לה''ר משה דהוה ליה למימר שאני התם דאית להו תקנתא לקיץ המזבח כדאיתא בשבועות (דף יב. ושם) וי''ל דנקט רעייה כי היכי דלא תקשי משעירי חטאות ולא מיבעיא קאמר לא מיבעיא בתמידין דאין נפדין דהוה קיץ למזבח אלא אפי' שעירי חטאות דאין נפדין לר' שמעון משום דאית להו תקנתא ברעייה: