מתני´ כל המנחות טעונות שלש מאות שיפה וחמש מאות בעיטה שיפה ובעיטה בחיטין ור´ יוסי אומר בבצק כל המנחות באות עשר עשר חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן גדול שהם באות שתים עשרה דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר כולם באות שתים עשרה חוץ מחלות תודה ונזירות שהן באות עשר עשר:
גמ´ תנא שף אחת בועט שתים שף שתים בועט שלש בעי רבי ירמיה אמטויי ואתויי חד או דלמא אמטויי ואתויי תרי מאי תיקו: שיפה ובעיטה בחיטין רבי יוסי אומר בבצק: איבעיא להו בבצק ולא בחיטין או דלמא אף בבצק תא שמע דתניא שיפה ובעיטה בחיטין רבי יוסי אומר שיפה ובעיטה בבצק: כל המנחות באות כו´ שתים עשרה: לחם הפנים בהדיא כתיב ביה חביתי כהן גדול אתיא חוקה חוקה מלחם הפנים כל המנחות דבאות עשר עשר מנלן גמר מלחמי תודה מה להלן עשר אף כאן עשר ולילף מלחם הפנים מה להלן שתים עשרה אף כאן שתים עשרה מסתברא מלחמי תודה הוה ליה למילף שכן יחיד המתנדב שמן נפסל שלא בשבת ושלא בטומאה אדרבה מלחם הפנים הוה ליה למילף שכן הקדש ולבונה מצה ועצם הנך נפישן ואי סבירא לן דבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בבנין אב נילף מחביתי כהן גדול מה להלן שתים עשרה אף כאן שתים עשרה מסתברא מלחמי תודה הוה ליה למילף שכן הדיוט שהתנדב חצאין לפיגול שלא בשבת ושלא בטומאה אדרבה מחביתי כ´´ג ה´´ל למילף שכן עשרון כלי הקדש ולבונה מצה ועצם הגשה ואישים והני נפישן הדיוט מהדיוט עדיף ליה רבי מאיר אומר כולן באות שתים עשרה מאי קסבר אי סבירא ליה דדבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בבנין אב יליף מחביתי דכהן גדול דהני נפישן אי סבירא ליה דדבר הלמד בגזירה שוה אינו חוזר ומלמד בבנין אב יליף מלחם הפנים הקדש מהקדש עדיף ליה: חוץ מלחמי תודה ונזירות שהן באות עשר עשר: לחמי תודה בהדיא כתיב בהו נזירות דאמר מר שלמיו לרבות שלמי נזיר אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל לחמי תודה שאפאן ארבע חלות יצא והא בעינן ארבעים למצוה והא בעי אפרושי תרומה מינייהו וכי תימא דמפריש מכל חדא וחדא אחד אמר רחמנא שלא יטול פרוס דאפרשינהו בלישה מיתיבי כל המנחות שריבה במדת חלתן או שמיעט במדת חלתן כשרות חוץ מלחם הפנים וחביתי כ´´ג ולחמי תודה ונזירות הוא
רש"י
מתני´ שיפה. שמשפשף בידו שמוליך ומביא בפיסת ידו עליהן: בעיטה. שבועט בהן בגבות אצבעותיו באגרופו: בחיטין. כדי שישרו קליפתן: בבצק. בלישת הבצק שף ובועט: באות עשר עשר. חלות או רקיקין: גמ´ שף אחת ובועט שתים שף שתים ובועט שלשה. נמצא דכי שף שלש פעמים בועט ה´ פעמים ותו חוזר ועושה עד שגומר ש´ פעמים שיפה ות´´ק פעמים בעיטה: בעי רבי ירמיה. הא דקתני שף אחת היינו אמטויי ואתויי דמה שמוליך ומביא בידו חשוב חד שיפה: או דלמא. להולכה לחודה קרי חד שיפה וכן נמי להבאה לחודה חשיב שיפה כ´´ש: ר´ יוסי אומר שיפה ובעיטה בבצק. ולא בחיטים: לחם הפנים בהדיא כתיב ביה. י´´ב חלות: אתי חוקה מלחם הפנים. דכתיב בלחם הפנים (ויקרא כד) (מאת בני ישראל) חק עולם וכתיב בחביתין (שם ו) חק עולם לה´ מה להלן י´´ב אף כאן י´´ב: שאר מנחות דבאות עשר עשר מנלן: מה להלן. בלחמי תודה לכל מין עשר כדאמרינן בפירקין דלקמן (דף עז.): שכן יחיד. דלחמי תודה ושאר מנחות הן קריבין יחיד שנתנדב דתרוייהו אתו בנדבה ותרוייהו טעונות שמן ותרוייהו נפסלות בלינה ותרוייהו לא דחו שבת ולא טומאה לאפוקי לחם הפנים שהן קרבן של צבור ואין באות בנדבה ואין טעונות שמן ואין נפסלות בלינה שהרי מניחם ח´ ימים על השולחן ודוחה שבת וטומאה: שכן הקדש. המנחות ולחם הפנים קדשי קדשים: מנחות טעונים לבונה והויין מצה תרוייהו: ועצם. באין בגלל עצמם מה שאין כן בלחמי תודה שאין טעונין לבונה ויש בהן חמץ ובאות בגלל זבח: ואכתי פריך ואי סבירא לן דדבר הלמד בג´´ש כגון חביתין דילפי חוק חוק מלחם הפנים דחוזר ומלמד בבנין אב ולאו בבנין אב הוא אלא במה מצינו דפלוגתא במס´ זבחים (דף נ:) אי חוזר ומלמד הואיל ויליף מלחם הפנים: לילף מחביתין. מה מצינו חביתין שהן י´´ב חלות אף כל המנחות כו´: שכן הדיוט. לחמי תודה ושאר מנחות הדיוט יכול להביאן ובאין נדבה ואין באין לחצאין ויש בהם משום פגול ואין דוחין לא שבת ולא טומאה וחביתין הן קרבן של כהן גדול ואין באין בנדבה וקריבה לחצאין מחציתה בבקר ומחציתה בערב ואין בהן פיגול לפי שאין להם מתירין ודוחין שבת וטומאה: שכן עשרון. דחביתין ושאר מנחות אין באות אלא עשרון לאפוקי לחמי תודה שיש בהם כמה עשרונים: כלי. חביתין ומנחות טעונות כלי כ´´ש. ע´´א כלי מקדשן ולחמי תודה שחיטת הזבח מקדשן: הקדש. דחביתין ומנחות הויין קדשי קדשים: מנחות וחביתין טעונים הגשה למזבח ובאות לאישים על המזבח מה שאין כן בלחמי תודה שאין טעונין הגשה ואין מהם לאישים: הדיוט מהדיוט. מנחות מתודה דתרוייהו מנחת הדיוט לאפוקי חביתין שהן קרבן כהן גדול: רבי מאיר אומר וכו´. דהיינו טעמא דאי סבירא ליה דבר הלמד כו´ וטעמא משום הנך נפישן כדאמר לעיל: יליף מלחם הפנים. דהקדש מהקדש עדיף ליה למילף לאפוקי לחמי תודה דקדשים קלים: בהדיא כתיב בהו. מפרש בפרק התודה (לקמן עז.): שלמיו. על זבח תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרה קבין ירושלמיות נמי מרבינן שבאין עשר חלות כתודה: שאפאן ד´ חלות. שהיה לו לעשות ארבעים ולא עשה כי אם ד´ אחד מכל מין: והא בעי אפרושי תרומה מינייהו. דכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה (ויקרא ז) והך תרומה אמרינן לקמן (דף עז:) דהויא אחת מי´: דמפריש מכל חדא. מכל אחת של ד´ חלות: דאפרשינהו בלישה. כל זמן שהן עיסה ושוב עשה החלות שלימות דלא הוי פרוס: שריבה במדת חלתן. כגון שהיה לעשות י´ חלות ועשה חלות גדולות שלא עשה מהן אלא או ז´ או ח´ או שמיעט שעשה י´´ב חלות או י´´ג חלות. ע´´א שריבה היינו שהוסיף במנין החלות כגון שעשה י´´ב: חוץ מלחם הפנים וחביתין ולחמי תודה. שאם מיעט או ריבה במדת חלתן פסולות וקשיא לשמואל דאמר לחמי תודה שאפאן וכו´: הוא. שמואל:
רש"י מכ´´י רבינו בצלאל אשכנזי ז´´ל מתני´ שיפה. שמשפשף החיטין בין ידיו שתהא נוחה קליפה להשיר או הבצק כדי שיהא נאה: בעיטה. בועט בעובי אגרוף כדרך הגבלים או בעובי פס ידו הסמוך לזרוע. לישנא אחרינא בעיטה ברגל: גמ´ שף אחת בועט שתים שף שתים ובועט שלש. הכי עביד כסדרן דאיכא לשלש שיפות חמש בעיטות נמצא ת´´ק בעיטות לשלש מאות שיפות כדקתני מתני´: אמטויי ואתויי חד. שיפה דמתני´ היכי חשיב דרך השף להוליך [ולהביא] ידו ולהכי חשיב להולכה והבאה חד: ת´´ש. דבבצק ולא בחיטין: מתני´ כל המנחות באות עשר עשר. חלות ומנחת סולת נמי אע´´ג דקודם אפייה נקמצת אפילו הכי עשר חלות קא עבדי ליה בנזיר כתיב (לחם) וסל מצות חלות מצות: גמ´ חוקה חוקה. חק עולם לה´ כליל תקטר כי קדש קדשים הוא לו מאשי ה´ חק עולם: גמר. שאר מנחות: מלחמי תודה. דבאות עשר עשר דהם פשיטא לן בפ´ התודה: שנתנדב. שתיהן נדבה אבל לחם הפנים חובה: ואין דוחין [שבת] דלאו קרבן צבור הוא: אי סבירא ליה כו´. בניחותא. לחמי תודה בהדיא כתיב בהו. עשר דכתיב והקריב ממנו אחת מכל קרבן תרומה ואמרי´ בפ´ התודה נאמר כאן תרומה ונאמר בתרומת מעשר תרומה מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה. לרבות שלמי נזיר. (למין) [למידת] לחמי תודה לעשרת קבין ירושלמית ולחצי לוג שמן ושיהיו באות עשר: שאפאן ארבע חלות. אחד ממצה ואחד מחמץ ואחד מרקיקין ואחד מרבוכה דארבע למינין יש בהן: והא בעי אפרושי תרומה. כדכתיב בהן תרומה שנוטל אחד מכל מין ונאכלת לכהנים כדכתיב לכהן הזורק את הדם לו יהיה והתשעה נאכל לבעלים: אחד אמר רחמנא. והקריב ממנו אחד מכל קרבן ואחד שלם משמע שגא יטול פרוס: שריבה במדת החלות. שעשה י´´א חלות או י´´ב חלות:
תוספות
רבי יוסי אומר שיפה ובעיטה בבצק. פי´ ולא בחיטין ובתוספ´ (פ´´ח) גרסינן אף בבצק ופליגא אהך ובתוספתא דיוקנית לא גרסי´ אף: אתיא חוקה חוקה מלחם הפנים. תימה דבפ´´ק (לעיל דף ח.) דרשינן חוקה דחביתין ובהקומץ רבה (שם דף יט.) דרשינן חוקה דלחם הפנים: דאפרשינהו בלישייהו. לכאורה דאין שם תרומה עליהם בעיסה דבשחיטת הזבח הוא דקדשי ותנן בפ´ התודה (לקמן דף עח:) שחטה עד שלא קרמו בתנור לא קדש הלחם ותימה דבסוף פ´´ק דנדרים (דף יב.) אמרינן כחלת אהרן וכתרומתו מותר הא כתרומת לחמי תודה אסור והא תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים הוא ומשני לפני זריקת דמים וכדרב טובי בר קיסנא כדאפרשינהו בלישייהו וצריך לומר דלאו תרומה ממש הוו עד אחר אפייה וא´´ת דמשמע הכא דהך דרב טובי בר קיסנא בדיעבד ובפרק קמא דנדה (דף ו:) גבי שפחתו של רבן גמליאל שהיתה אופה ככרות של תרומה ומוקי לה בתרומת לחמי תודה ופריך תרומת לחמי תודה באפייה מאי בעי ומשני דאפרשינהו בלישייהו כדרב טובי בר קיסנא וכי לא עשתה מצוה מן המובחר ויש לומר דהא דקאמר ארבע חלות הוא דיעבד דלכתחילה בעי ארבעים וגם היא עשתה ארבעים אלא שקודם אפייה הפרישה אותן של תרומה ולא הפרשה גמורה אלא שביררה אותן העתידות להיות תרומה לעשותן נאות ויפות:
עמוד ב´:
דאמר כי האי תנא דתניא כל המנחות שריבה במדת חלתן או שמיעט במדת חלתן כשרות חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן גדול ויש אומרים אף לחמי תודה ונזירות אמר רב הונא מנחת מאפה שאפה חלה אחת יצא מאי טעמא (מצות) מצת כתיב מתקיף לה רב פפא טעמא דכתיב מצת הא כתיב מצות לא והא גבי לחמי תודה דכתיב מצות ואמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל לחמי תודה שאפאן ארבע חלות יצא ההיא פליגא:
מתני´ העומר היה בא עשרון משלש סאין שתי הלחם שתי עשרונים משלש סאין לחם הפנים עשרים וארבע עשרונים מעשרים וארבע סאין:
גמ´ מ´´ט כיון דמחדש אתי ומשעורין אתי עשרון מובחר לא אתי אלא משלש סאין שתי הלחם שתי עשרונות משלש סאין כיון דמחיטין אתיין אף על גב דמחדש אתיין שתי עשרונות אתו משלש סאין לחם הפנים עשרים וארבעה עשרונות מעשרים וארבעה סאין מאי טעמא כיון דמחיטין אתו ומישן אתו עשרון מובחר אתי מסאה תנו רבנן כל המנחות שריבה במדת עשרונן או שמיעט במדת עשרון פסולות ריבה במדת סאין שלהן או שמיעט במדת סאין שלהן כשרות:
מתני´ העומר היה מנופה בשלש עשרה נפה שתי הלחם בשתים עשרה ולחם הפנים בי´´א רבי שמעון אומר לא היה להן קצבה אלא סולת מנופה כל צרכה היה מביא שנאמר {ויקרא כד-ה} ולקחת סולת ואפית אותה עד שתהא מנופה כל צרכה:
גמ´ תנו רבנן בדקה בגסה בדקה בגסה ר´ שמעון בן אלעזר אומר שלש עשרה נפות היו במקדש זו למעלה מזו וזו למעלה מזו עליונה קולטת סובין תחתונה קולטת סולת: רבי שמעון אומר לא היה להן קצבה: תנו רבנן סולת ואפית אותה מלמד. שנקחת סולת ומנין שאפילו חיטין תלמוד לומר ולקחת מ´´מ יכול אף בשאר מנחות כן תלמוד לומר אותה מפני החיסחון (אמר רבי אלעזר) מאי מפני החיסחון אמר רבי אלעזר התורה חסה על ממונן של ישראל היכא רמיזא דכתיב {במדבר כ-ח} והשקית את העדה ואת בעירם:
הדרן עלך אלו מנחות נקמצות
מתני´ התודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות שתי איפות האיפה שלש סאין עשרים עשרון עשרה לחמץ ועשרה למצה
רש"י
דאמר כי האי תנא דתניא כו´. ואיהו שמואל סבר ליה כת´´ק דאמר חוץ מלחם הפנים וחביתין אבל לחמי תודה ונזירות כשרות: מנחת מאפה. שדינה להיות י´ חלות: מצת כתיב. חסר וי´´ו: והא גבי לחמי תודה דכתיב מצות. בכל מין ואמר ר´ טובי כו´: ההוא. דרב טובי דאמר אף על גב דכתיב מצות פליגא אדרב הונא: מתני´ העומר. דאותן שלשה סאין היו מניפין עד שהיה עומד על עשרון: גמ´ מאי טעמא. בא משלשה סאין: כיון דמחדש אתי. שיש בו סובין יותר מיבשין ושעורין נמי יש בהן סובין יותר מבחיטים: לחם הפנים כ´´ד עשרונים. דכתיב (ויקרא כד) שתי עשרונים יהיה החלה האחת: שריבה במדת עשרונים. שעשה העשרון גדוש: או שמיעט. שמחק העשרון יותר מדאי עד שחסר: ריבה במדת סאין שלהן. כגון שתי הלחם שבאין מג´ סאין ולחם הפנים שבאים מכ´´ד סאין קמח ומניפין אותם לעשרונים סלת וכגון העומר שהיה בא מג´ סאין נקצר לצורכו ד´ סאין או שלא קצר לו אלא ב´ סאין: כשרה. ובלבד שיהא העשרון כהלכתו: מתני´ העומר היה מנופה בי´´ג נפה. הלכה למשה מסיני: שנאמר ולקחת סלת ואפית אותה וגו´. שתהא מנופה כל צורכה שתהא סלת ברורה בשעת אפיה: גמ´ תנו רבנן. כיצד היה מנופה בי´´ג נפות: בדקה בגסה. דשתי נפות היו במקדש אחת דקה ואחת גסה שקורין קליי´´ר ובתחילה היו מניפין בדקה והיתה קולטת הסלת והסובין והיה הקמח הולך לעבר הנפה כמנהג גרוסות ואח´´כ נותנין אותו בגסה שקולטת הסובין שנשתיירו בסלת והגרוסות כעין קרטין שממנו הסלת נעשה היה הולך לעבר הנפה ואחר כך חוזרין ומניפין בדקה ובגסה וכן חוזרין חלילה עד שיהא מנופה שלש עשרה פעמים ובלבד שלא ישתייר מן הקמח ומן הסובין עם הסלת וחוזרין וטוחנין קרטין והגרוסות והויין סלת: רבי שמעון אומר. לא היו עושין כמו שאמרת בדקה בגסה אלא י´´ג נפות היו במקדש זו למעלה מזו כל אחת עבה מחברתה עליונה ראשונה קולטת סובין שהיא היתה גסה שבכולן ולא היתה קולטת כ´´א סובין והיו הקמח והסלת הולכין לעבר הנפה ושוב היה נותן הקמח והסלת בתחתונה בדקה הימנה והיא היתה קולטת הקרטין סלת והקמח הולך לעבר הנפה ושוב היה חוזר ונותן הסלת בדקה הימנה כדי שלא ישתייר מן הקמח ומן הסובין בסלת כלל שתהא הסלת ברורה: תלמוד לומר ולקחת מכל מקום. ובלבד שתהא זו סלת ברורה בשעת אפייה: יכול אף בשאר מנחות כן. שיהו נקחות נמי חיטין: תלמוד לומר אותה. אותה נקחת בחטים ואין אחרת נקחת חטין: לפי שחסה תורה על ממונם של ישראל. לפי שלחם הפנים הם כ´´ד עשרונות ולפי שהן בכל שבת ושבת ועולים לדבר גדול הותר לקנותן מן החיטין כדי שיבא לחם בזול יותר משאם היו לוקחין סלת מן התגר שהקונה סלת קונה אותה ביוקר אבל שאר מנחות שהן דבר מועט ואין באות תדיר לא הותרו לקנות כי אם סלת:
רש"י מכ´´י רבינו בצלאל אשכנזי ז´´ל לחמי תודה כתיב מצות. מלא: מתני´ עשרון מג´ סאין. מביאין ומניפין אותו בנפה י´´ג פעמים עד שמעמידין על עשרון סולת: כ´´ד עשרונות. דהכי כתיב שתים עשרה חלות ב´ עשרונים יהיה החלה האחת: גמ´ מאי טעמא. בעי עשרון [דעומר] ג´ סאין שעורין. דמחדש. תבואה חדשה יש בה סובין יותר וסולת מועט: שתי הלחם. מתבואה חדשה אתיין דבעצרת אכתי חדשה היא: ומישן אתו. דאפי´ בשעה שהתבואה חדשה הרי יכול להביא מן הישנה: שריבה במדת עשרונן. שמדד בעשרון גדול או שנתן עשרון ומחצה פסולות דהוי ליה קומץ נקמץ נמי מן החצי היתר ונמצא שאין לעשרון קומץ שלם והוי ליה קומץ חסר ותנן קומץ החסר פסול: או שמיעט במדת עשרונן. דהוי מנחה חסירה ותנן מנחה פרט לחסירה היא ושחסר קומצה: ריבה במדת סאין שלהן. שהביא עומר עשרון מד´ סאין: או שמיעט. שהביא מב´ סאין ואית דמפרשי ריבה במדת עשרונן דרחמנא אמר שלשה עשרונים לפר ושנים לאיל אם ריבה ארבע לפר ושלשה לאיל או מיעט דגזירת הכתוב הוא דאסור לשנותן ופסולות אבל סאין דלאו גזירת הכתוב הוא כשרות אם ריבה או מיעט דתקנת חכמים היא ויכול לשנות: מתני´ לא היה להם קצבה. אלחם הפנים קאי ואין צריך י´´א נפה שאפי´ חמץ השוק נלקחת ובלבד שתהא מנופה כל צרכה: ולקחת סולת ואפית. משמע משעת לקיחה תהא ראויה לאפות: גמ´ בדקה בגסה. בתחלה מנפה בנפה דקה שמוציא אבק דק בינוני שאין לבן כל כך ואח´´כ בגסה שמוציאה סולת וקולטת סובין וחוזר ומנפה הסולת בדקה אחרונה שהיא דקה מן הגסה ולא בדקה ראשונה אלא בדקה אחרונה שהיא גסה מן הדקה ראשונה שזו מוציאה אבק עוד מה שלא הוציאה הראשונה ואח´´כ בגסה שמוציאה סולת וקולטת סובין וגסה זו דקה מגסה ראשונה שהרי זו קולטת סובין מה שהוציא הגסה ואח´´כ בדקה וכן עד י´´ג דקה זו גסה מדקה שלפניה וגסה זו דקה מגסה הראשונה ור´´ש לא פליג אלא פרושי קא מפרש:. [רש´´י מנוסחת מהר´´פ [בדקה בגסה א´] שהיתה דקה ובה תחילה והיא אינה מוציאה אלא אבק בעלמא והאי לא היה ראוי אלא מה שנשאר באותה דקה נותנה בגסה ומוציאה את הסולת וקולטת הסובין ומה שהי´ מוציא מאותה גסה נוטלה ונותנה בדקה והיא היתה דקה יותר מהגסה שלפניה ולא היתה דקה כל כך כדקה ראשונה ומה שהיה מוציא מדקה השני´ היה מלקט למנחה ומה שנשאר באותה הדקה הי´ נותן בגסה והיא לא היתה גסה כל כך כגסה שלפניה אלא היתה גסה מדקה שלפניה והיא היתה [קולטת הסובין] ומה שנוציאה היה נותן בדקה אחרת שהיתה דקה נגסה שלפניה ולא היתה דקה כדקה שלמעלה ממנה וכן לעולם עד י´´ג נפות וזה הכלל לכולן דקה היתה דקה מגסה שלפניה ולא היתה דקה כדקה שלמעלה ממנה וכן בגסה היתה לעולם גסה מדקה שלפניה אבל לא היתה גסה כגסה שלמעלה ממנה ולעולם מה שקולטת בגסה [היה סובין] ולא היה חשוב למנחה אלא מה שמוציאה הגסה היה נותן בדקה ומה שמוציאה הדקה היה מלקט לצורך המנחה ומה שקולטת הדקה היה נותן בגסה. ע´´כ]: י´´ג נפות. היו במקדש זו ע´´ג זו עליונה קולטת סובין ותחתונה אף סולת ואינה מוציא אלא אבק מנפה בתחתונה ואח´´כ בשלמעלה הימנה וכן בכולן כסדר הזה תחתונה דקה ולמעלה גסה הימנה ושלישית דקה מן השניה ורביעית גסה הימנה וכן כולם: שנלקחת. מן השוק כשהיא סולת: יכול. שאפילו שאר מנחות שיחיד מביא יהיו נקחין חיטין ויעשנה סולת: ת´´ל אותה ואפית. אותה איפה נקחת משוק ולא שאר מנחות דאין הכל בקיאין לנפות הלכך יקח סולת מנופה כל צרכו מן השוק: מפני החסכון. היקל הכתוב בלחם הפנים: התורה חסה כו´. ולחם הפנים שכיח בכל שבת ויש בהן עשרים וארבע עשרונים לפיכך חסרון גדול הוא לפי שהסולת הניקח מן השוק יוקר מאד לפי שהחנוני משתכר בה לפיכך נקחת חיטין אבל מנחת יחיד דלא שכיח וחד עשרון הוא לא חיישינן ליוקר: מתני´ התודה שהן שש מדבריות. דאילו סאה . ירושלמית היתה יתירה על של מדבר שתות ואותן [חמש] שש מדבריות הן: שתי איפות. שהאיפה ג´ סאין שהן כ´ עשרונות דכתיב (שמו´ טז) והעומר עשירית האיפה דעומר הוא עשרון ונמצא י´ עשרונים באיפה וב´ איפות הן כ´ עשרונות:
רש"י מכ´´י רבינו בצלאל אשכנזי ז´´ל ה´ סאין ירושלמיות. כילה מתני´ נפרש בגמרא בברייתא שהן שש מדבריות. שש סאין מאתן שהיו בימי משה והוסיפו שתות על המדות והנך שש סאין שתי איפות ועשרים עשרון הם דהא בנל איפה יש עשרה עשרונות: עשרה. עשרונות לעשר חלות:
תוספות
שריבה במדת חלתן או שמיעט במדת חלתן כשרות חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן גדול ויש אומרים אף לחמי תודה ונזירות. זו גירסת הקונטרס טעמא משום דבלחם הפנים וחביתין כתיב חוקה לעכב ובלחמי תודה כתיב מצות בוי´´ו אבל בשאר מנחות כתיב מצת ואפילו כתיב בהו מצות בוי´´ו גמר ממנחת מאפה ונזירות דכתיב שלמיו לרבות שלמי נזיר ודבר תימה היאך יכול לכוין בחביתין שיהיו שוות דלקמן בריש שתי מדות (דף פז:) אמרינן דמחלקה ביד: כל המנחות שריבה במדת עשרונן או שמיעט במדת עשרונן פסולות. פירש בקונטרס בלשון אחר משום דכשריבה הוה קומץ נקמץ מן החצי היתר ונמצא שאין עשרון קומץ והוה ליה קומץ חסר ואם מיעט במדת עשרונות הוה לה מנחה חסירה וקשה דהא אסיקנא בהקומץ רבה (לעיל כד:) דקומץ בדעתו דכהן תליא מילתא ואעשרון קא קמיץ ונראה כלשון אחר שפירש דכתיב שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ואם ריבה או מיעט פסולות דגזירת הכתוב היא ואסור לשנותו: בדקה בגסה בדקה בגסה. תניא בתוספתא העומר היה מניפו בי´´ג נפות שתי הלחם בי´´ב לחם הפנים בי´´א בדקה בגסה בדקה שתהא קולטת את הסולת בגסה שתהא קולטת את הסובין רבי שמעון בן אלעזר אומר י´´ג נפות היו זו על גבי זו והתחתונה שבכולן עשויה שתהא קולטת את הסולת: מתני´ התודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות. כמו שהוסיפו על הסאה שתות כך הוסיפו על האיפה שתות דלעיל קים לן גם עכשיו איפה שלש סאין וא´´ת כי אמר רחמנא עשרון ניזיל בתר השתא כדאשכחן גבי חמש סלעים של בן בפ´ יש בכור (בכורות נ.) בתר דאוסיפו עלייהו ויש לומר דשאני התם דגלי קרא כדדרשינן מדכתיב יהיה: