(פלאש 90)
לרבי יאשיה דדריה לא תיתב אכרעיך עד דמפרשת ליה להא מתני´ מנין לעומר שמתיר בהשרשה מנלן דכתיב {ויקרא ב-יד} אביב לאו מכלל דאיכא דלאו אביב דלאו אביב ולעולם דעייל שליש אלא אמר שמואל {דברים טז-ט} מהחל חרמש לאו מכלל דאיכא דלאו בר חרמש דלאו בר חרמש ולעולם שחת אמר רבי יצחק קמה לאו מכלל דלאו בר קמה דלאו בר קמה ולעולם אגם אלא אמר רבא {שמות כג-טז} אשר תזרע משעת זריעה אמר ליה רב פפא לרבא אי הכי אע´´ג דלא השריש נמי אמר ליה סודני {שמות כג-טז} בשדה כתיב:
מתני´ קוצרין בית השלחין שבעמקים אבל לא גודשין אנשי יריחו קוצרין ברצון חכמים וגודשין שלא ברצון חכמים ולא מיחו בידם קוצר לשחת מאכיל לבהמה א´´ר יהודה אימתי בזמן שמתחיל עד שלא הביא שליש ר´´ש אומר יקצור ויאכיל אף משהביא שליש וקוצרין מפני נטיעות מפני בית האבל מפני ביטול בית המדרש לא יעשה אותן כריכות אבל מניחין צבתים מצות העומר לבא מן הקמה לא מצא יביא מן העמרים מצותו לבא מן הלח לא מצא יביא יבש מצותו לקצור בלילה נקצר ביום כשר ודוחה את השבת:
גמ´ תניא ר´ בנימין אומר כתוב אחד אומר {ויקרא כג-י} וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר וכתיב {ויקרא כג-י} ראשית קצירכם אל הכהן הא כיצד ממקום שאתה מביא אי אתה קוצר ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר אימא ממין שאתה מביא אי אתה קוצר ממין שאי אתה מביא אתה קוצר ההוא לא מצית אמרת מדרבי יוחנן: אנשי יריחו קוצרין ברצון חכמים וגודשין שלא ברצון חכמים [וכו´]: מאן שמעת ליה דאמר מיחו ולא מיחו רבי יהודה וסבר ר´ יהודה קצירה דאנשי יריחו ברצון חכמים הואי והא תניא ששה דברים עשו אנשי יריחו שלשה ברצון חכמים ושלשה שלא ברצון חכמים ואלו שברצון חכמים מרכיבין דקלים כל היום וכורכין את שמע וקוצרין לפני העומר ברצון חכמים ואלו שלא ברצון חכמים גודשין לפני העומר ומתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה ופורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן להאכיל נשר לעניים בשני בצורת בשבתות ובימים טובים דברי ר´´מ אמר לו רבי יהודה אם ברצון חכמים הן עושין יהו כל אדם עושין כן אלא אלו ואלו שלא ברצון חכמים ועל שלשה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם ואלו שלא מיחו בידם מרכיבין דקלים כל היום וכורכין את שמע וקוצרין וגודשין לפני העומר ואלו שמיחו בידם
רש"י
לרבי יאשיה דדריה. שהיה בדורו ובן גילו לאפוקי רבי יאשיה הגדול שהיה תנא: שמתיר בהשרשה. שאם השריש קודם לעומר עומר מתיר ואע´´ג דלא גדל כלום: מנלן. בתמיה: דכתיב אביב. קלוי באש (ויקרא ב) מדקאמר מן האביב הבא העומר: מכלל דאיכא דלאו אביב. וקשרי ליה עומר דהא לא ממעטיה קרא אלא מהבאת העומר לחודיה: וקפריך דלמא דלאו אביב. שרי ולעולם שהביא שליש אבל תבואה שלא הביאה שליש לא שרי לה עומר אביב מבושל כל צרכו: מכלל דאיכא דלאו בר חרמש. והיינו שלא הביא שליש דאי הביא שליש בר חרמש הוא ושרי ליה עומר דהא לא מעטיה אלא מחרמש: וקפריך דלמא דלאו בר חרמש. שרי ולעולם דהוא כבר שחת וראוי למאכל בהמה אבל השרשה לא שרי: קמה. מהחל חרמש בקמה: מכלל דאיכא דלאו קמה. שאין לו קמה והיינו השרשה: אגם. שגדלה מעט לכוף ראשו בצד העיקר כמו (ישעיהו נח) הלכוף כאגמון ראשו: אשר תזרע. וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע (שמות כג) משעת זריעה שרי ובשתי הלחם כתיב ואזריעה דעומר קאי דשתי הלחם לא שרו למקדש אלא תבואה דשרו עומר להדיוט שרו שתי הלחם למקדש: סודני. תלמידי חכמים על שם סוד ה´ ליראיו (תהלים כה) ל´´א רב פפא רמי שכרא הוה כדאמרינן בפסחים (דף קיג.) אי לאו דרמאי שכרא לא איעתרי וסודני מיקרי כדאמרי´ התם תמרי באוכלזך אבי סודנא רהוט ואמאי קרו ליה סודנא סוד נאה שמעשרת וגמילות חסדים: בשדה כתיב. עד שיהא נקלט ונשרש בשדה: מתני´ קוצרין בית השלחין שבעמקים. מפני שמפסידים מהר ועוד דרעות הן ואין איסור בקצירה: מותר לקצור שחת. קודם לעומר להאכיל לבהמתו: אימתי בזמן שהתחיל. לקוצרה לצורך בהמה עד שלא הביאה שליש קוצר אף משהביאה שליש: אף יקצור. יתחיל לקצור ויאכיל לבהמתו משהביאה שליש: קוצרין מפני הנטיעות. שלא יפסדו לפי שאותה תבואה אינה ראויה לעומר כדאמרינן פ´ כל הקרבנות (לקמן פה.) אין מביאין לא מבית השלחין ולא משדה האילן ואמרינן בשמעתין ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר. ל´´א מפני הנטיעות משום כלאים ולהכי נקט נטיעות משום אורחא דמילתא פעמים שאדם זורע תבואה ואין שם נטיעות ואחר זמן עולות שם נטיעות מאליהן וצריך לקצור את הזרעים משום כלאים: ומפני בית האבל. שאין להם מקום פנוי לישב ברחבה לברך ברכת רחבה כדאמר בפ´´ק דכתובות (דף ח:) אחינו המיוגעים כו´: ומפני בית המדרש. שאין מקום לישב לתלמידים דהני קציר מצוה נינהו: כריכות. אלומים קשורים: צבותים. בלא קישור שקורין ייביל´´ש: מן הקמה. שתהא קצירה לשמה כדכתיב (דברים טז) מהחל חרמש בקמה: לא מצא. שכבר נקצר הכל: מן הלח. דכתיב (ויקרא כג) כרמל רך ומל: לקצור בלילה. כדאמר בריש פירקין: גמ´ וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר (וגו´). דמשמע שיכול לקצור קודם הבאת העומר וכתיב ראשית קצירכם דמשמע שתהא ראשית לכל הקצירות: ממקום שאתה יכול להביא. עומר: אי אתה קוצר. קודם לעומר:ואימא ממין שאי [אתה מביא] אתה קוצר. חטין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון שמותר לקצור קודם לעומר שהרי אין העומר בא מהם: מדרבי יוחנן. דאמר לעיל אתיא ראשית מחלה: מאן שמעת ליה דנקט לישנא דמיחו ולא מיחו. כדקתני במתניתין ולא מיחו בידם חכמים: רבי יהודה היא. כדמפרש לקמן: מרכיבין דקלים כל היום. של ארבעה עשר בניסן דסברי לאו מלאכה חשובה היא: וכורכין את שמע. מפרש בפסחים במקום שנהגו שהיו אומרים שמע ישראל ולא היו מפסיקין ליתן ריוח בין תיבה לתיבה: לפני העומר כו´. ואע´´ג דאמר רבי מאיר לעיל (דף סז:) מוצאין שוקי ירושלים מלאין קמח וקלי שלא ברצון חכמים דגזר דלמא אתי למיכל מיניה התם הוא דעסיק ביה טובא בקצירה וטחינה וקלי והרקדה ועוד שלא במקום פסידא הוה אבל אנשי יריחו דפסידא איכא וקצירה לחודה שרינן להו מודה רבי מאיר דברצון חכמים הוא תדע מדלא שרי גדישה:
תוספות
קוצרין בית השלחין. פירשתי לעיל: מרכיבין דקלים כל היום. בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נו.) מפרש דמנחי כופרא דיכרא בגו נקובתא ותימה דהתם לעיל (דף נג.) אמרינן גבי רבי אילעי קץ כפנייתא בשביעית בדניסחני קץ ופירש בקונטרס שם דקלים זכרים שאין נושאין פירות לכך נראה איפכא דניסחני הם הנקבות אבל הזכרים עושים פירות ובערוך פי´ בערך ניסחן דניסחני הם התמרים קטנים שבקטנותן הם מתוקין וכשגדילין נעשין מרים כעין שקדים מרים דסוף פ´´ק דחולין (דף כה:) ולכך מותר לקוצצן פן יופסדו ומרכיבין דקלים פי´ בערוך שהם דקלים נקבות שמתאוים לזכר ומשיר פירותיו עד שמביאין זכר וכורכין בו ומשתמרין פירותיו ושמא דוקא דקלים דנוחים ליאבד יותר דאמר במדרש מה תמר זו יש לה תאוה אף ישראל יש להם תאוה לעשות רצון אביהם שבשמים ואמר בדקל יריחו מעשה באחד שראה דקל אחד אמר להם לדקלים שביריחו מתאוה והביא ייחור מדקל אחד מיריחו והרכיב בו וטען פירות כבתחילה: וכורכין את שמע. בפרק מקום שנהגו (פסחים נו.) מפרש היכי עבדי אמר רב יהודה אמר שמואל ולא היו מפסיקים ונראה לפרש דלא היו מפסיקין בין ישראל לשם שלא יהא נראה כאומר לישראל שישמע את השם ופשטיה דקרא היינו שמע ישראל כי ה´ אלהינו ה´ אחד ובירושלמי אמרינן שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה ויש מי שאומר שלא היו מפסיקין בין אחד לברוך: וקוצרין לפני העומר. יש ספרים שכתוב בהן בדברי רבי מאיר קוצרין וגודשין וכן בתוספתא ובשלא ברצון חכמים פנתא
עמוד ב´:
מתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה ופורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן כדי להאכיל נשר לעניים בשני בצורת בשבתו´ ובימים טובים ונותנין פאה לירק ומיחו בידם וליטעמיך ששה שבעה הוו אלא סמי מכאן קצירה: קוצר לשחת ומאכיל לבהמה: תנן התם ואלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית ודרך היחיד ודרך הרבים ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים והבור והניר וזרע אחר וקוצר לשחת מפסיק דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אין מפסיק אלא א´´כ חרש אמר רבה בר בר חנה אמר ר´ יוחנן ר´ מאיר בשיטת ר´´ש אמרה דאמר יקצור ויאכיל אף משהביאה שליש אלמא קסבר כל לשחת לאו קצירה היא יתיב רבה וקאמר לה להא שמעתא איתיביה רב אחא בר הונא לרבא אכלה חגב קרסמוה נמלים שברתהו הרוח הכל מודים חרש מפסיק לא חרש אינו מפסיק הכל מודים מאן רבי מאיר אי אמרת בשלמא מתני´ בשלא הביאה שליש ברייתא דחרש אין לא חרש לא בשהביא שליש אלא אי אמרת מתניתין נמי בשהביא שליש השתא ומה התם דקצירה (דהתם) אמר רבי מאיר לא שמה קצירה הכא לא כל שכן אלא רבי מאיר בשיטת רבי יהודה אמרה דאמר אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש אבל אם התחיל עד שהביא שליש אסור אימר דשמעת ליה לרבי יהודה לבהמה לאדם מי שמעת ליה דאם כן הוו להו תלתא תנאי אלא כי אתא רב דימי אמר רבי מאיר בשיטת רבי עקיבא רבו אמר אף לאדם נמי לא הויא קצירה דתנן המנמר שדה ושייר בו קלחים לחים רבי עקיבא אומר פאה לכל אחד ואחד וחכמים אומרים מאחד על הכל ואמר רב יהודה אמר שמואל לא חייב רבי עקיבא אלא במנמר לקליות אבל במנמר לאוצר לא איני והא כי אתא רבין אמר רבי יוחנן מחייב היה רבי עקיבא אף במנמר לאוצר
רש"י
מתירין גמזיות של הקדש. בהנאה ענפים של חרוב ושקמה שהיו אומרים אבותינו לא הקדישו אלא קורות עיקר האילן ואנו נתיר גמזיות וקא סברי אין מעילה בגידולין ולהכי נקט חרוב ושקמה דסתמייהו לקורות קיימי: להאכיל נשר. פירות שתחת האילן שנשרו ורבנן גזרו שמא יעלה ויתלוש: ונותנים פאה לירק. ואין פאה נוהגת בה דכלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר ומכניסן לקיום ואמרינן (שבת דף סח.) מכניסו לקיום למעוטי ירק וכי יהבי פאה מפקעי לה להך פאה ממעשר שלא כדין: מפסיקין לפאה. לתת שתי פאות: שלולית. מקום שמי גשמים שוללים שם ואם יש שם זריעה מכאן ומכאן נותן פאה לכל אחד ואחד דההיא שלולית מפסקא להו: ודרך היחיד. ארבע אמות: ודרך הרבים. ט´´ז אמה:ושביל רבים או יחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים. אי לא קביע לא מפסיק דמקום צר הוא ולא חשוב: והבור. שדה בור שבין שתי זריעות וכן שדה ניר וזרע אחר שזרע עדשים בין שתי ערוגות של חטין: וקוצר לשחת מפסיק. לתת פאה לכל אחד כשתגמר בישולו לקצור:וחכ´´א אין מפסיק. קוצר לשחת אלא א´´כ חרש מקום הקרחה והוה ליה שדה ניר אבל לא חרש לא דקוצר לשחת תחילת קצירה היא וכי גמר בישוליה וקצר ליה לכוליה שדה כגומר קצירתו דמי ופאה אחת על הכל: רבי מאיר. דלא חשיב קוצר לשחת קצירה בשיטת רבי שמעון אמרה:להא שמעתא. דא´´ר יוחנן רבי מאיר בשיטת רבי שמעון דמתני´ אמרה: אכלה חגב. לאמצע שדהו דרך חגב לאכול מלמעלה דרך נמלה לקרסם קנה השבולת מלמטה: רבי מאיר. דאמר קוצר לשחת מפסיק בלא חרש הכא מודי: אי אמרת בשלמא מתניתין. דפאה דקתני לשחת מפסיק לר´´מ בלא הביא שליש דלאו קצירה היא וברייתא דחגב ונמלים דקתני חרש אין לא חרש לא משום דתחילת קצירה היא בשהביא שליש שפיר ולא כרבי שמעון סבירא ליה דאפילו בהביא שליש קאמר רבי שמעון דלשחת לאו קצירה היא: השתא ומה התם. דקתני קוצר לשחת מפסיק דאדם קא קצר ליה אמר ר´´מ לאו קצירה היא: הכא. חגב ונמלים קצרי לה: לא כל שכן. דלא תיהוי קצירה: אלא ר´´מ. דאמר לא הביא שליש לא הויא קצירה וכי הביא שליש הויא קצירה: בשיטת ר´ יהודה. דמתני´ אמרה: לאדם מי שמעת ליה. דאפילו לאדם כי לא הביא שליש לא תיהוי קצירה ור´´מ אפילו בקוצר לאדם כגון שחת לקליות נמי אמר דקתני קוצר לשחת ומפסיק ולא קתני קוצר לשחת לבהמה מפסיק: דאם כן. דאף לאדם נמי א´´ר יהודה: הוו להו תלתא תנאי. במתני´ תנא קמא אומר בהדיא לבהמה ואתא רבי יהודה למימר אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש ואפילו לאדם נמי שרי ורבי שמעון אומר אף יקצור לכתחילה מאכיל לאדם משהביא שליש אם כן אתא רבי יהודה לחלוק וקיימא לן בסנהדרין בפ´ זה בורר (דף כה.) כל מקום ששנה ר´ יהודה אימתי אינו אלא לפרש ובמה לחלוק: אף לאדם נמי לא הויא קצירה. עד שלא הביא שליש: המנמר. קוצר שורה ומניח שורה דהוי שדה מנומר: קלחים לחים. דאי הוו גדלי כל צרכן דכ´´ע פאה אחת על הכל דתחילת קצירה היא: ואמר רב יהודה כו´ לקליות. דהיינו דומיא דשחת שלא הביאה שליש שקצרו לאדם דקליות לאדם נינהו ואפ´´ה לר´´ע לא הויא קצירה: לאוצר. שבישל כל צרכו ומלקט ע´´מ לאצרו וליישנו: אף במנמר לאוצר. ורבי מאיר בשהביא שליש אית ליה דקצירה היא כדקתני לעיל אכלה חגב וכו´:
תוספות
ונותנין פאה לירק ולא יתכן כלל חדא מדלא פריך עלה ששה שבעה הוו ועוד כי דייק מאן שמעת ליה דאמר מיחו ולא מיחו הוה ליה למידק מאן שמעת ליה דאמר גודשין לפני העומר שלא ברצון חכמים רבי יהודה: ומתירין גמזיות של הקדש. וא´´ת ויחללו שוה מנה על שוה פרוטה דבזמן הזה שרי אפילו לכתחילה כדמוכח בסוף המקדיש שדהו (ערכין דף כט.) וי´´ל דאסרום בקונם וכן יש לפרש מסותא דשנים אוחזין (ב´´מ דף ו:) אי נמי דוקא בעלים הוא דיכול לפדות שוה מנה על שוה פרוטה דאין סברא שיוכל כל אחד לפדות הקדש חבירו שוה מנה על שוה פרוטה ויקחנו לעצמו: ונותנין פאה לירק ומיחו בידם חכמים. לפי שהיו מפקיעין הפאה ממעשר כדפירש בקונט´ וא´´ת והא כיון דהוי הפקר. פטור ממה נפשך וי´´ל דהתנן (פאה פ´´ו מ´´א) ב´´ה אומרים עד שיהיה הפקר בין לעניים בין לעשירים כשמיטה ואפי´ לב´´ש דאמרי הפקר לעניים הוי הפקר הכא הפקר בטעות הוא ופאה דפטור לב´´ה כדדרשינן בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש לו חלק ונחלה עמך: הנחלוהשלולית. משנה זו במסכת פאה פרק שני ומפרש בירושלמי בגמרא שלולית כל שהיא מושכת נחל אע´´פ שאינו מושך ופריך התם מכיון דתנינן דרך היחיד דרך הרבים מה צריכא אתא למימר לך אפילו דרך הרבים אינו מפסיק לאילן אלא גדר פירוש דקתני בתר הך בבא הכל מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן אלא גדר והדר פריך מכיון דתנינן שביל הרבים ושביל היחיד מה צורכה ונראה דגרסינן איפכא דזו אינה קושיא דהא איצטריך לאשמועינן דאפילו שביל היחיד מפסיק אבל איפכא פריך שפיר דכיון דתנא שביל היחיד שביל הרבים מה צריכא דאי משום אילן דסיפא אפי´ דרך הרבים לא מפסיק ומשני להוציא הקבוע בימות החמה ואינו קבוע בימות הגשמים: דרך הרבים ודרך היחיד. בסוף המוכר פירות (ב´´ב ק:) תניא דרך היחיד ד´ אמות דרך הרבים ט´´ז אמה דרך מעיר לעיר שמנה אמות דרך ערי מקלט שלשים ושנים אמות:אלא אי אמרת אידי ואידי בהבאת שליש כו´. ואם תאמר ולימא מתני´ בהבאת שליש וברייתא בתבואה העומדת ליקצר ויש לומר דהתם אפי´ חרש לא מהני א´´נ אהא לא הוה צריך לאשמועינן דבעי חרש א´´נ אין לחלק בין הביא שליש לעומדת ליקצר: אימור דשמעת ליה לרבי יהודה לבהמה לאדם מי שמעת ליה. בפרק כל שעה (פסחים דף כג.) גבי לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע ופריך והרי חדש דרחמנא אמר לא תאכלו ותנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה ופי´ שם בקונטרס קוצר לשחת להאכיל לאדם ומאכיל לבהמה חטין גמורין והקשה ה´´ר יעקב דאורליינ´´ש דהכא משמע בהדיא דלבהמה איירי וכולה חדא מילתא קתני והא דדייק התם מהכא דשרי אסיפא סמיך דקאמר רבי יהודה אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש אלמא שרי אפילו משהביאה שליש: לאדם מי שמעת ליה. הא דלא פריך כה´´ג לעיל דקאמר ר´´מ בשיטת ר´´ש דאימר דשמעת ליה לר´´ש לבהמה לאדם מי שמעת ליה משום דהכא לא פריך אלא מכח דא´´כ הוי להו תלתא תנאי:במנמר לקליות. היינו לא הביאה שליש דהא לר´´מ בלא הביא שליש איירי כדאמרן לעיל ומנמר לאוצר היינו הביאה שליש:
