שיעור הדף היומי ליום כו אדר ב תשע"א, מסכת מנחות כג

(פלאש 90)

אמר רבא קסבר רבי יהודה כל שהוא מין במינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו: איתמר קומץ דמנחת חוטא ששמנו רבי יוחנן אומר פסול וריש לקיש אמר הוא עצמו משכשכו בשירי הלוג ומעלהו והכתיב {ויקרא ה-יא} לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה ההוא שלא יקבע לה שמן כחברותיה איתיביה ר´ יוחנן לריש לקיש חרב שנתערב בבלול יקריב רבי יהודה אומר לא יקריב מאי לאו קומץ דמנחת חוטא דאיערב בקומץ דמנחת נדבה לא מנחת פרים ואילים במנחת כבשים והא בהדיא קתני לה מנחת פרים ואילים במנחת כבשים וחרב שנתערב בבלול יקרב רבי יהודה אומר לא יקרב פירושי קמפרש לה בעי רבא קומץ שמיצה שמנו על גבי עצים מהו חיבורי עולין כעולין דמו או לאו כעולין דמו אמר ליה רבינא לרב אשי לאו היינו דרבי יוחנן וריש לקיש דאיתמר המעלה אבר שאין בו כזית ועצם משלימו לכזית רבי יוחנן אמר חייב ריש לקיש אמר פטור רבי יוחנן אמר חייב חיבורי עולין כעולין דמו ור´´ל אמר פטור חיבורי עולין לאו כעולין דמו תיבעי לר´ יוחנן ותיבעי לריש לקיש תיבעי לר´ יוחנן עד כאן לא קא אמר ר´ יוחנן התם אלא בעצם דמינא דבשר הוא אבל האי דלאו דמינא דקומץ הוא לא או דלמא אפי´ לריש לקיש לא קא אמר אלא בעצם דבר מפרש הוא ואי פריש לאו מצוה לאהדורי אבל שמן דלאו בר מפרש הוא לא או דלמא לא שנא תיקו:
מתני´ שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשירות ואם לאו פסולות קומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה לא יקטיר ואם הקטיר זו שנקמצה עולה לבעלים וזו שלא נקמצה לא עולה לבעלים נתערב קומצה בשיריה או בשיריה של חבירתה לא יקטיר ואם הקטיר עולה לבעלים:
גמ´ אמר רב חסדא נבילה בטילה בשחוטה שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה ושחוטה אינה בטילה בנבילה שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה דלכי מסרחה פרחה טומאתה ורבי חנינא אמר כל שאפשר לו להיות כמוהו אינו בטל וכל שאי אפשר לו להיות כמוהו בטל אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי עולין הוא דלא מבטלי אהדדי אבל מין במינו בטל אי אליבא דרבי יהודה והא

רש"י

מין במינו. שמן ושמן: ודבר אחר. סולת: סלק את מינו. שמן דקמץ משום נדבה כמי שאינו ונמצא סולתו של קומץ רבה על שמן הנבלע בו ומבטלה: ששמנו. שנתן עליו שמן לאחר שקמצו: הוא עצמו. כלומר תחילת מצוה שישפשפנו לקומץ בשירי מנחה אחד מן הלוגין וכל שכן דאם שמנו כשר: שלא יקבע לה שמן. בעוד שלא נקמצה אבל לאחר קמיצה אם שמנה קצת כשר: יקריב. דרבנן לטעמייהו דעולין אין מבטלין זה את זה: רבי יהודה אומר לא יקריב. ואפי´ רבנן לא אמרי יקרב אלא משום דעולין אין מבטלין זה את זה והיכא דאיתיה אמנחת נדבה שדינן ליה אבל אם נפל שמן בקומץ דחוטא אפילו לרבנן לא יקרב: מנחת נסכים של פרים ואילים. חריבה לגבי מנחת נסכים כבש דכבש הוי שלשה לוגין לעשרון דכתיב בפרשת שלח לך סלת עשרון בלול ברביעית ההין שמן והין שנים עשר לוגין ושל פרים ואילים שני לוגין לעשרון דכתיב בפר בלול בשמן חצי ההין דהיינו ששה לוגין ושלשה עשרונים סלת ובאילים סלת שתי עשרונים בלול בשמן שלישית ההין והיכא דנתערבה מנחת פרים במנחת כבשים התם ודאי לא יקרב משום דנמצאת העבה רכה אבל קומץ דמנחת חוטא דאיערב בקומץ דמנחת נדבה יקרב: פרושי קמפרש. והכי קאמר מנחת פרים בשל כבשים דהיינו חרב שנתערב בבלול דבלועין זה מזה אפי´ הכי לרבנן יקרב דאין עולין מבטלין זה את זה: רבי יהודה אומר לא יקרב. דשאינו מינו רבה עליו ומבטלו: על גבי עצים. והניח הקומץ עליו: מהו. מי הוי חסר קומץ או לא מי אמרינן חבורי עולין מה שהוא מחבר השמן לקומץ שחוזר ונותן הקומץ על העצים: כעולין דמו. כאילו הוי השמן מובלע בקומץ וכשר או לאו כעולין ופסול: המעלה. בחוץ: עולין. בשר חבורי עולין עצם: שמן לאו מין סלת היא: עצם אי פריש. כגון פוקעין לאו מצוה לאהדורי בפרק גיד הנשה (חולין צ.) הלכך לאו כעולין דמו לשון אחר קומץ שמיצה שמנו על גבי עצים מהו מי בעיא להקטיר עצים עם קומץ או לא חבורי עולין שמן שמחבר לקומץ כעולין דמו ואם אינו מקטירו הוי כקומץ חסר או לא כעולין ולא איכפת לן: מתני´ שתי מנחות כו´ כבר פירשתי למעלה (דף כב.): גמ´ נבילה בטלה בשחוטה. אם יש שתי חתיכות (אחת) שחוטה ואחת נבילה ואין ידוע איזוהי בטלה בהן שאם נגע באחת מחתיכות אינו טמא דאמרינן שחוטה היא: שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה. והוה ליה מין בשאינו מינו ובטל לדברי הכל: ושחוטה אינה בטילה בנבילה. אם יש שתי חתיכות נבילה ואחת שחוטה ביניהן אינה בטילה ואם נגעה אחת מהן בתרומה אינה נשרפת עליה אלא תולין דשמא זו היא השחוטה: שאפשר לנבילה שתיעשה שחוטה. לקמיה מפרש טעמא דרב חסדא דאזיל בתר מבטל והואיל ואי אפשר לרוב להיות כמועט הוי כמין בשאינו מינו ולא אזלינן בתר בטיל דאף על גב דאפשר למועט להיות כמרובה הוי כמין בשאינו מינו: פרחה טומאה. דכתיב (דברים יד) לגר אשר בשעריך תתננה ואמרינן בבכורות (דף כג:) הראויה לגר קרויה נבילה: כל שאפשר לו. לבטל דהיינו מועט להיות כמוהו של מבטל אינו בטל הלכך נבילה אינה בטילה בשחוטה אבל שחוטה בטילה בנבילה דאי אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה ואם נגעה אחת מן החתיכות בתרומה נשרפת עליה דרבי חנינא אזיל בתר בטיל: הא מין במינו בטל. הלכך בין נבילה בשחוטה בין שחוטה בנבילה בטלין:

תוספות

אמר רבא קסבר רבי יהודה כו´. הא דאמר בפ´ כל הבשר (חולין קח.) בשמעתא דטיפת חלב דאמר רבא קסבר רבי יהודה כל שהוא מין ומינו כו´ היינו הכא בשמעתין שהוא עיקר מילתיה דרבא ולא כמו שפי´ שם בקונטרס דהיינו רבא דפרק גיד הנשה (שם ק: ושם) שאמר אפילו לא קדם וסלקו הוי מין ומינו ודבר אחר כו´ דהתם לא קאמר בהאי לישנא קסבר רבי יהודה כו´: הוא עצמו משכשכו בשירי הלוג. פירוש לוג של מנחות שניתותר וא´´ת הא תנן בפירקין (דף כז.) השמן מיעוטו מעכב את רובו וי´´ל שלא ניתנה תורה למלאכי השרת ואי אפשר שלא ישאר בלוג מן השמן: הרב שנתערב בבלול כו´. יש תימה מאי קא פריך דלעולם מודה רבי שמעון בן לקיש דאם היו עולין מבטלין ואפי´ לרבנן לא יקרב ולא משום חרב שנשתמן אלא משום בלול שנחסר דהוה ליה חיסר שמנה דהא נתערב שמנו בחרב ובטל וה´´ל ככשר ופסול שנתערבו זה בזה וצריך עיון אם הוה אמרינן יקרב אם לאו וי´´ל דלא חשיב חיסר שמנה דאע´´ג דמספקינ´ ליה לרבא בסמוך גבי קומץ שמיצה שמנו על גבי עצים אי חיבורי עולין כעולין הכא פשיטא דכעולין דמיא כשמיצה שמנו בחרב כיון דשניהן נקטרים ולפי זה לא מיפסלו לעולם משום חיסר שמנה אלא משום ריבה שמנה: קומץ שמיצה שמנו ע´´ג עצים. .. פי´ קצת נבלע מן השמן בעצים ומקצתו בעין על גבי עצים עם הקומץ ומבעיא ליה איחשיב הנבלע כאילו הוא בעין ע´´ג עצים הואיל ומחובר למה שבחוץ מחמת דחיבורי עולין כעולין דמו או לא ובקונט´ פירש ב´ לשונות וכמו שפירש´ נראה: נבילה בטילה בשחוטה. היינו מלטמא במגע אבל במשא מטמא כדאמרי´ בפרק שלישי דבכורות (דף כג.): שחוטה אינה בטילה בנבילה. והיכא דקבעי ברשות הרבים ואינו יודע באיזו מהן נגע ספיקו טהור דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי היכא דאפשר למיהוי כוותיה ודם הפר ודם השעיר כיון שהיה מעורב בו כאחת ונתן מהן מתנה חשיב דאפשר להיות זה כזה:

עמוד ב´:

תוספות