(פלאש 90)
מכלל דתרוייהו סבירא להו טומאה דחויה היא בצבור לימא מסייע ליה כל הסמיכות שהיו שם קורא עליהן אני תכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער נקנור שאין מצורע יכול ליכנס לשם עד שמזין עליו מדם חטאתו ומדם אשמו ואי אמרת ביאה במקצת לא שמה ביאה ליעייל ידיה ולסמוך אמר רב יוסף הא מני ר´ יוסי ברבי יהודה היא דאמר מרחק צפון וליעבד פישפש אביי ורבא דאמרי תרוייהו {דברי הימים א כח-יט} הכל בכתב מיד ה´ עלי השכיל (את) כל מלאכת התבנית איכא דאמרי אמר רב יוסף כל הסומך ראשו ורובו מכניס מאי טעמא כל כחו בעינן הלכך לא אפשר מאי קסבר אי קסבר סמיכת אשם מצורע דאורייתא ותכף לסמיכה שחיטה דאורייתא ליעול ולסמוך להדיא דרחמנא אמר אמר רב אדא בר מתנה גזירה שמא ירבה בפסיעות איכא דאמרי אמר רב אדא בר מתנה סמיכת אשם מצורע דאורייתא ותכף לסמיכה שחיטה לאו דאורייתא מיתיבי וסמך ושחט מה סמיכה בטהורין אף שחיטה בטהורין ואי אמרת לאו דאורייתא בטמאין נמי משכחת לה אלא איפוך סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא ותכף לסמיכה שחיטה דאורייתא
רש"י
[טומאה] דחויה היא. כלומר בקושי נדחית אצלה דיחוי בעלמא על ידי נשיאות עון שהציץ מרצה ולא בהיתר גמור לטומאת מת אידחי ולא לטומאת זיבה: דתרוייהו. אביי ורבא סבירא להו טומאה דחויה היא בצבור ונ´´מ למיהוי מאן דאמר בפ´´ק דיומא (דף ו:) דאמר הותרה היא בציבור יחיד במקום רבים: לימא מסייע ליה. לעולא דאמר ביאה במקצת שמה ביאה: תכף לסמיכה שחיטה. כדכתיב וסמך ושחט: חוץ מזו. של אשם מצורע: שהיתה בשער נקנור. הוא שער המזרחי כדתנן בשקלים (פ´´ו מ´´ג) שבמזרח שער נקנור וחלל שער לא נתקדש בקדושת העזרה כדאמרי´ בכיצד צולין (פסחים פה:) לפי שהמצורע עומד שם ומכניס ידיו לעזרה ושם מוציאין לו את האשם וסומך עליו וחוזר ומכניסו למקום שחיטתו ושוחטו מפני שאין מצורע יכול ליכנס בעזרה ולסמוך: עד שמזין עליו מדם חטאתו. לא עליו ממש קאמר שאין נותנין על בהונות אלא מדם האשם אלא שזורקין בשבילו דם חטאתו ודם אשמו: ליעייל ידיה. לתוך הפתח ולסמוך ולישחטיה אצל הפתח דהא כל הפתחים שהיו שם רחבן עשר אמות וחמש מהן בצפון וחמש מהן בדרום שהפתח מכוון כנגד פתחו של היכל באמצע העזרה ויכול לשחוט לפני צפונו של פתח דהוה ליה צפון וקס´´ד רבי היא דאמר כל צפון העזרה כשר לשחיט´ קדשים ואף צפון שבמקום דריסת רגלי כהנים וישראל כדאמר לעיל: מרחק צפון. צפון הכשר (מהן) לשחיטת קדשי קדשים רחוק מן הפתח יותר מכ´´ב אמה מקום דריסת ישראל ומקום דריסת כהנים דכל אחת מהן י´´א אמה במסכת מדות (פ´´ה) [וכר´´י ברבי יהודה] דאמר (יומא דף לו.) איזהו צפון מקיר מזבח ועד כותל העזרה כנגד צפונו של מזבח ותו לא הילכך צריך להחזירו בצפון המזבח וליכא תכף לסמיכה שחיטה: הכי גרסינן וליעבד פישפש. ופירושו פתח קטן כדתנן במסכת שקלים שבמזרח בשער נקנור ושני פשפשין היו לו אחד מימינו ואחד משמאלו והן מחשבון פתחים שהיו משתחוים כנגד הפתחים והכא פרכינן וניעביד פתח קטן בכותל צפוני של עזרה כנגד המזבח ויעמוד מצורע בחללו ויכניס ידו ויסמוך אי לאו דביאה במקצת שמה ביאה: הכל בכתב. כך אמר דוד כל פתח העזרה ומדותיה ובנין כל הבית נמסר לי מיד ה´ ואין להוסיף על החשבון וביאה במקצת לא שמה ביאה: אמר רב יוסף. לעולם רבי היא ודקאמרת ליעול וליסמוך כל הסומך כו´: מאי קסבר. האי תנא דאמר כל הסמיכות צריכות תכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו: ליעול וליסמוך בהדיא. דרחמנא אמר לו שיכנס ויסמוך: שמא ירבה בפסיעות. לאחר שסמך אם יכנס פסיעה לצד פנים יותר משהיה צריך נמצא ענוש כרת: סמיכת אשם מצורע דאורייתא. כשאר אשמות דגמרינן להו סמיכה מהיקשא דכחטאת כאשם בפ´´ק (לעיל יא.): תכף לסמיכה שחיטה לאו דאורייתא. דלא משמע ליה וסמך ושחט במקום שסומך ישחוט: מיתיבי וסמך ושחט. האי דסמכינהו קרא להיקישא סמכינהו כדאמרי´ מה סמיכה בטהורים כו´ וסמיכה דפשיטא לן בה משום דכתיב לפני ה´ בשחיטה דצריכה שתהא לפנים ומשום דתכף לסמיכה שחיטה צריך שיכנס הסומך לפנים ולעמוד טמא מבחוץ ולסמוך בפנים אי אפשר כדאמרן לעיל שראשו ורובו מכניס: ואי אמרת לאו דאורייתא. היכי פשיטא ליה סמיכה בטהורין: בטמאין נמי איתא. שסומך בחוץ ומכניסה טהור לפנים ושוחט: סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא. קסבר שאינו בכלל אשמות שהרי אינו בא אלא להכשיר:
תוספות
שהיא ראייה לדברי מדלא שנה התנא חילוק זכרים מנקבות היכא דכתיב כהן סתם כגון גבי מתנות כהונה אלא גבי מנחה דכתיב אהרן ובניו שמע מינה היכא דכתיב כהן סתם לא שנא כהן ולא שנא כהנת ואם תאמר ואי מטעם הואיל והותר לצרעתו הותר לקרויו למה לי יבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת בלאו הכי נמי ויש לומר דעל מחנה לויה שנכנס טבול יום שבבעל קרי הוצרך לומר עשה דפסח דבכרת דחי עשה וכו´ דטבול יום אינו נכנס אי מן התורה אי טבול יום דזב כזב דמי אי מדרבנן מגזירת יהושפט והתם לא שייך למימר מתוך שהותר לצרעתו שהרי בשמיני קאי ואינו אלא מחוסר כפורים דלא נאסר מעולם במחנה לויה ומה שייך שם לומר שהותר אבל על מחנה שכינה שמכניס ידיו לבהונות והוא טבול יום של קרי על זה קאמר מתוך שהותר מחוסר כיפורים של מצורע דבעלמא אסור בעזרת שכינה והכא הותר הותר נמי לטבול יום דקרויו: הגה´´ה מכלל דתרוייהו סבירא להו טומאה דחויה היא בציבור. והא דאמר רב תחליפא משמיה דרבא זאת אומרת הותרה היא בציבור בפ´´ק דיומא (דף ו:) זאת אומרת ולא סבירא ליה: וליעבד פשפש הכל בכתב כו´. והא דמוסיפים על העיר ועל העזרות היינו היכא דאיכא למימר קרא אשכחו ודרוש כי ההיא דסוכה (דף נא:) ומיהו קשה דהכא נמי אין לך קרא גדול מזה דניעביד פשפש לקיים מצות סמיכה דרחמנא אמר וסמך ולמאי דמסיק דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא ניחא אבל לטעמא דשמא ירבה בפסיעות קשה דניעבד פשפש דליכא למיחש ומיהו דשמא ירבה בפסיעות גזירה דרבנן בעלמא היא וקרי כאן הכל בכתב והא דאמר בריש כיסוי הדם (חולין פג:) דכיסוי הדם אינו נוהג במוקדשין משום דלא איפשר דהיכי ליעביד לבטליה קא מוסיף אבניין וכתיב הכל בכתב אין זה חשוב כמו קרא דכיון דלא כתב בהדיא בקרא שינהוג כיסוי הדם במוקדשין: ניעול וניסמוך. כיון דלא איפשר בענין אחר ולא מקיימין סמיכה בטהרה ולא דמי לשאר [טמאים] שמשלחין קרבנותיהם ולא אמרינן ניעול וניסמוך דמקיימא סמיכה דידהו בטהרה: סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא. ואמרינן אקפו ידייכו דלא תיהוי עבודה בקדשים ומתוך הך שמעתא אתי שפיר הא דאמר בריש התערובת (לקמן דף עו.) גבי ספק מצורע שמביא אשמו ולוגו עמו ואומר אם מצורע הוא זה אשמו כו´ ואותו אשם טעון סמיכה ובהונות והשתא למה לי למיתני סמיכה בין יהא אשם בין לא יהא [אשם] בעי סמיכה אלא משום דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא וקאתי לאשמועינן דטעון סמיכה (דאורייתא) משום ספיקא דשלמים וכן לעיל בריש מכילתין (דף ד:) גבי אשם דפריך מה לשלמים שכן טעונין סמיכה משום אשם מצורע נקט סמיכה ולא כפי´ הקונטרס דלא גריס סמיכה כדפרישית בפ´´ק והא דתנן בפ´ כל התדיר (לקמן צ:) כל אשמות באין בני שתי שנים ובכסף שקלים חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע לא מצי למיתני כל אשמות טעונין סמיכה חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע כיון דמדרבנן מיהא טעון סמיכה והא דתנן בפ´ כל המנחות באות (מנחות דף סא.) רבי שמעון אומר שלשה מינים טעונין שלש מצות שתים בכל אחד ואחד והשלישית אין בהן אשם מצורע טעון סמיכה ותנופה חי ואין בו תנופה שחוט לאו משום שתהא סמיכה דאורייתא והא דפריך בגמ´ ויהא אשם מצורע טעון תנופה שחוט מקל וחומר ומה זבחי שלמי יחיד שאין טעונין תנופה חיים טעונין תנופה כו´ לא שייך למיפרך מה לשלמי יחיד שכן טעונין סמיכה דאורייתא כיון דמתנופה אתנופה עביד קל וחומר ומיהו קשה דפריך התם ויהו שלמי ציבור טעונין סמיכה מקל וחומר ומה שלמי יחיד שאין טעונין תנופה חיים טעונין סמיכה מקל וחומר כו´ אמאי לא קאמר אשם מצורע יוכיח שטעון תנופה מחיים ואין טעון סמיכה ובתורת כהנים בפרשת צו את אהרן עביד נמי קל וחומר כי האי גוונא וקאמר אשם מצורע יוכיח ודבר תימה הוא אמאי: איפוך סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא. לעיל בפ´´ק (דף יא:) ילפינן שאר אשמות מדכתיב כחטאת וכאשם מה חטאת טעון סמיכה אף אשם טעון סמיכה ואם כן קשה אפילו אשם מצורע נמי ומה שפירש בקונטרס דקסבר אינו בכלל שאר אשמות משום דאינו בא אלא להכשיר קשה הא אמרינן פרק קמא
עמוד ב´:
רבינא אמר לענין מלקות איתמר כי אתא רבין אמר רבי אבהו לענין טמא שנגע בקודש איתמר דאיתמר טמא שנגע בקודש ריש לקיש אמר לוקה רבי יוחנן אמר אינו לוקה ריש לקיש אמר לוקה {ויקרא יב-ד} בכל קודש לא תגע ורבי יוחנן אמר אינו לוקה ההוא בתרומה כתיב וריש לקיש האי קרא להכי הוא דאתא האי מיבעי ליה אזהרה לאוכל בשר קודש דאיתמר אזהרה לאוכל בשר קודש מנין ריש לקיש אמר בכל קודש לא תגע רבי יוחנן אמר תני ברדלא אתיא טומאתו טומאתו מביאת מקדש מה להלן ענש והזהיר אף כאן ענש והזהיר טמא שנגע בקודש מדאפקה רחמנא בלשון נגיעה אזהרה לאוכל מדאיתקש קודש למקדש תניא כוותיה דריש לקיש בכל קודש לא תגע אזהרה לאוכל אתה אומר אזהרה לאוכל או אינו אלא לנוגע תלמוד לומר בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא מקיש קודש למקדש מה מקדש דבר שיש בו
רש"י
רבינא אמר. הא דאמר עולא לעיל משמיה דריש לקיש בביאה מקצת: לענין מלקות אמרה. כדקאמר לוקה בהדיא אבל לא לענין כרת דתותביה מצורע שראה קרי דכי איתקש ביאה לנגיעה לאזהרה איתקש כדכתיב לא תבא אבל לעונש לא איתקש דאין עונש בנגיעה: לטמא שנגע בקדש איתמר. לא יליף ריש לקיש מלקות מההוא קרא אלא לטמא שנגע בקדש ולא איירי בביאת מקדש כלל: בתרומה כתיב. כדמוכח סיפיה דקרא עד מלאת ימי טהרה שיעריב שמשה שהיא טבולת יום ארוך שטובלת בשביעי ללידתה וכל ימי טוהר שלה [הרי] היא כטבולת יום וביום מ´ ואחד מביאה קרבנה ומדכתיב לא תגע עד מלאת אבל משימלאו ימיה תגע ואפי´ מחוסרת כפרה ע´´כ בתרומה כתיב דלענין קדש עד שתביא כפרתה והכי מוקמינן להאי קרא ביבמות בהערל וכיון דבתרומה כתיב לא ילפינן מלקות דקדש ואפילו בק´´ו דאין מזהירין מן הדין: לאוכל בשר קדש. בטומאת הגוף: בכל קדש לא תגע. ודרשינן לקמן אזהרה לאוכל: טומאתו טומאתו. כתיב בכרת באוכל קדש בטומאת הגוף וטומאתו עליו וכתיב בביאת מקדש עוד טומאתו בו מה ביאת מקדש איכא אזהרה ולא יטמאו את מחניהם אף טומאת הגוף דאוכל קודש תיפוק ליה אזהרה מהכא: ומשני טמא שנגע נפקא לן מדאפקיה בלשון נגיעה: אזהרה לאוכל. עיקר קרא מידריש מדאיתקש קדש למקדש בהאי קרא דרשינן מה ביאת מקדש דבר שיש בו כרת אף אזהרת קודש דבר שיש בו כרת והיינו אכילה דאילו בנגיעה לא אשכחן כרת ומיהו אזהרה לנוגע נפקא לן מיניה מדאפקיה בלשון נגיעה: תניא כוותיה דריש לקיש. דאזהרה לאוכל קדש מהכא:
תוספות
דיבמות (דף ז.) ולקמן בריש איזהו מקומן (דף מט.) לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש בבהן יד ובבהן רגל יכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח ת´´ל כחטאת כאשם הוא לכהן מה חטאת טעונה וכו´ ואם כן נימא מה חטאת טעונה סמיכה ומתן דמים ואימורים לגבי מזבח אף אשם כו´: לענין מלקות איתמר. פירש בקונטרס אבל לא לענין כרת דתותביה מצורע שראה קרי והקשה ה´´ר חיים דאכתי איכא לאקשויי דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה לאו דנגיעה במקצת וטמא יהיה לרבות טבול יום ועוד קשיא ליה אפילו לאו גרידא היכי דחי ליה הא בעידנא דמיעקר לאו לא מיקיים עשה ויש לומר דעשה שיש בו כרת חמור ודחי להו כדאשכחן בפרק תמיד נשחט (פסחים נט.) דעשה שיש בו כרת דוחה עשה דהשלמה אע´´ג דבעלמא אין עשה דוחה עשה ואם תאמר והלא גבי עשה דמצורע דחמיר משום שלום בית ודחי עשה אפילו הכי לא דחי לא תעשה בהדי עשה כדקאמר גבי שילוח הקן (חולין קמא.) לא צריכא שנטל´ ע´´מ לשלחה דלאו ליכא וי´´ל דעשה דמצורע אף ע´´ג דחמיר כיון דליכא כרת לא דחי לתרוייהו אבל בפסח איכא כרת הכי גרסינן רבי יוחנן אומר אינו לוקה גבי חומרות דתרומה דקאמר שכן מחפ´´ז הוה מצי למיחשב נמי נגיעת קודש דלוקה בתרומה ולא בקודש לרבי יוחנן ועוד יש חומרות הרבה כדפירש´ ביבמות: ההוא בתרומה כתיב. הקשה ה´´ר חיים מכל מקום לילקי בקודש כדאשכחן בפ´´ק דכריתות (דף ד:) דאוכל חלב המוקדשין לוקה שלש משום וכל זר לא יאכל קודש אע´´ג דבתרומה כתיב כיון דכתיב לשון קודש ותירץ דהתם איכא מעילה שהוא נהנה ילפי´ חט חט מתרומה כדאמר גבי הזיד במעילה ובכל דוכתא ילפינן מעילה חט חט מתרומה אבל לענין שאר לאוין לא ילפינן ללקות על קודש כמו על תרומה דחטאה בשגגה במעילה כתיב ובנוגע בקודש ליכא מעילה וה´´ר יעקב דאורלינ´´ש לא גריס וכל זר לא יאכל קודש אלא וזר לא יאכל כי קודש הם [דכתיב גבי קודש עצמה ומתרומה לא ילפינן]: אזהרה לאוכל בשר קודש מנין. תימה תיפוק ליה מלא תוכל לאכול בשעריך כי היכי דנפקא לן בפ´ הערל (יבמות דף עג:) מעשר וביכורים דאוכלן בטומאת עצמן לוקה מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדו יאכלנו דאפי´ טמא וטהור אוכלין בקערה אחת וקאמר רחמנא לך בשעריך תאכלנו הכא לא תוכל לאכול ובין בטומאת הגוף ובין בטומאת עצמן איירי קרא ובההוא שמעתא גופה קשה דקאמר גבי מעשר וביכורים טומאת הגוף בהדיא כתיב ביה לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ ואמאי איצטריך והלא מהאי קרא תיפוק לן תרוייהו טומאת הגוף וטומאת בשר ויש מפרש דלא מצי לאפוקי מהאי קרא אלא טומאה הנוהגת במעשר דכתיבי בקרא הילכך צריך קרא בטבול יום שמותר במעשר שמוזהר על אכילת קדשים וקשה מדאמרינן בפרק כל שעה (פסחים כד.) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל למה לי מלא תוכל לאכול בשעריך נפקא הא לא נפקא לן מהתם אלא טומאה הנוהגת במעשר ואיצטריך והבשר לטמאים דטהורים במעשר ושמא קרא דלא תוכל הוה מוקמינא לדיוקא בטמא האוכל דחמיר טפי אי לאו דכתביה קרא בעלמא ואזהרה לטומאת בשר לא הוה ידענא: תניא כוותיה דריש לקיש בכל קדש לא תגע. תימה דהכא משמע דהך ברייתא מוקמא להאי קרא בקודש ולא בתרומה ובפ´ הערל (יבמות עה.) אמרינן ואיבעית אימא נגיעה דתרומה מהכא נפקא דתניא בכל קדש לא תגע ומייתי הך ברייתא ויש לומר דהתם קאי אקראי דנגיעה דמעשר ותרומה דלעיל מיניה מקשי ואיפוך אנא צריך לחלק בין נגיעה לאכילה דתרומה ולהכי מייתי ראייה מהך ברייתא דגבי קודש נגיעה כאכילה והוא הדין בתרומה ועוד קשיא דבההיא שמעתא דהתם ובפרק קמא דשבועות (דף ז.) אמרינן בכל קודש לא תגע לרבות את התרומה וברייתא היא בתורת כהנים ובאכילה דתרומה מיירי כדמוכח שמעתא דהתם דקאי אהא דקאמר אי סלקא דעתך לתרומה גיורת ושפחה בנות מיכל תרומה נינהו ואי במגע הא ודאי בנות מגע נינהו אלא באכילה מיירי והשתא ההיא דרשא כמאן לא כריש לקיש דמוקי ליה לאזהרה לטמא שאכל את הקדש מדאיתקש קודש למקדש ומדאפקיה בלשון נגיעה אפקיה לאזהרה לנוגע בקודש ומרבויא דבכל אזהרה לאוכל לפני זריקה אבל לתרומה לא מוקי ליה כלל אלא נפקא ליה לאזהרה לאוכל תרומה מאיש איש ורבי יוחנן מוקי לא תגע אזהרה לנוגע בתרומה אבל לאוכל לא מוקי ליה ותירץ ה´´ר אפרים האי דמוקי ליה ביבמות [דף עה. ושם ד´´ה והכתיב] אזהר´ לאוכל תרומה היינו למאן דמוקי קרא דאיש איש מזרע אהרן בזב בעל שלש ראיות ולא יאכל עד אשר יטהר עד דמייתי כפרה ולקודש כדקאמר התם ואם כן אזהרה לאוכל תרומה מנא ליה אלא מבכל קודש לא תגע אע´´ג דהתם פריך לתנא דמוקי ליה בזב בעל שתי ראיות מכל מקום פריך שפיר דהא איכא מאן דמוקי ליה בתרומה אע´´ג דגיורת ושפחה לאו בנות מיכל תרומה נינהו אף על גב דבאכילת קדשים מצרכינן תרי קראי חד בזב וחד ביולדת [גבי תרומה צריכי כיון דחזינן כבר באכילת קודש דזב ויולדת שוין ה´´נ גבי אכילת תרומה ועוד יש לומר דבתרומה דלא תליא בכפרה לא בעי תרי קראי לזב ויולדת אלא דווקא למקדש שצריך להמתין הכפרה:
(באדיבות פורטל הדף היומי)