השנדליר של אסתר // מיכל ולקין

(צילום: שאטרסטוק)

אסתר רבינוביץ אוהבת יהלומים וזרקונים וזרקורים וכל דבר שנוצץ. אסתר החליטה שהיא רוצה שהרבה מהניצוץ הזה ישכון גם בבית שלה. כל היום היא מחפשת דברים זוהרים. אסתר יושבת אצל הלקיסטית ג׳ליסטית שלה ומבקשת שתעשה לה צבע סגלגל ומעל זה יהלומים קטנים שמדביקים על ציפורן אחת. לא על כל הציפורניים, כי אחרת זה נראה מתלהבני.

אסתר יוצאת מההיא וחוזרת הביתה. היא נכנסת לסלון ושואלת את עצמה, "אסתר, מה חסר פה בסלון? הכול יש פה בבית אבל משהו חסר בסלון". היא חשה את זה בעור. היא חשה את זה באוויר. היא חשה את זה בעיניים. היא מסתכלת למעלה לתקרה וצועקת, "ש נ ד ל י ר!" (וזה מזכיר לה את השיר של פרחי לונדון "וכי ידיו של משה עושות מלחמה", שגם עם ישראל הסתכלו מעלה, אמנם מסיבות אחרות, אבל עדיין.)

איך היא פספסה את זה? מה קורה לה לאחרונה? אולי היא מזדקנת? היא בת 65 אבל מרגישה בת 20 שעדיין מסתכלת ככה על העולם.

אסתר יוצאת מיד לחנות השנדלירים הקרובה. היא צועדת לתוך האולם הרחב וצועקת עם המבטא הבלגי שלה: "השנדלירים! היכן השנדלירים?". משום מקום צץ אחד שעל החולצה שלו יש תג שכתוב עליו אלכס. אסתר מבקשת מאלכס, "תראה לי את השנדליר הכי יפה שלכם, אלכס".

אלכס מראה לה. אסתר מהופנטת. אלכס שואל, "לארוז לך אחד או שאת אוכלת פה?". אסתר אומרת, "תארוז לי". אלכס אורז לה. אסתר משלמת ורצה הביתה עם הקרטון הגדול. היא רוצה להתקשר לבחורצ'יק הזה. נו, איך קוראים לו? שיודע לסדר הכל. אה, כן, עקיבא. "עקיבא, תוכל לבוא להתקין לי את השנדליר?". עקיבא שואל, "מה זה שנדליר?". אסתר אומרת, "זה כזה, נו, ששמים בתקרה וזה נוצץ". עקיבא אומר, "אה, שנדליר, כמו בשיר".

אסתר לא יודעת על מה הוא מדבר ואומרת לו, "תגיע". עקיבא מגיע ותולה ולוקח כסף. אסתר עומדת מתחת השנדליר ומאושרת מינימום כמו אישה שהרגע תלו לה שנדליר. היא ממלמלת בחלל החדר, "האור רך וענוג". אסתר לא אוהבת את החושך. תמיד היא משאירה אורות דלוקים בבית וחשבון החשמל שלה גבוה.

ביום יום אסתר מתנדבת בבית חולים. שם יש פלורוסנטים. אסתר עוברת בין החולים לראות מי צריך מה, למה וכמה. היום, כשאסתר מגיעה למיטה של גברת בוקסבוים, היא רואה אותה מסתכלת עליה במבט משונה ומחייכת. אסתר שואלת, "גברת בוקסבוים, אני רואה שיש לך מצב רוח טוב היום". גברת בוקסבוים אומרת, "משהו שונה אצלך, אסתר, יש בך אור גדול, נכנסת והארת את החדר". אסתר אומרת, "כנראה זה מהשנדליר החדש שקניתי". לגברת בוקסבוים לא כל כך משנה למה אסתר מתכוונת. העיקר שהיא כאן.

בלילה אסתר חוזרת הביתה ומדליקה את השנדליר החדש שלה. היא מתיישבת על הספה הפינתית שהיא כל כך אוהבת ולוקחת לידה עיתון. היא קוראת על כל מיני דברים שקרו בעולם. באוסטרליה הייתה שריפה גדולה ואנשים ניסו להציל את החיות. בהלסינקי כלב רועים הציל חתול של רועים. ברעננה אוטו דרס בננה והבננה לא ניצלה. בדובאי אישה נתלתה על שנדליר כדי לנקות אותו. נפלה וניצלה בנס.

אסתר סוגרת את העיתון ונכנסת למטבח. היא שוקלת לאכול כריך אבל מחליטה שלא, גם ככה מאוחר. 'אולי כדאי לקנות שנדליר גם למטבח?', היא מהרהרת. היא חושבת שאולי זה לא מתאים. אסתר ניגשת לשידה שלה בחדר השינה וממעמקיו מוציאה קופסא עם מנעול. כשהיא פותחת אותה היא מוציאה בזהירות חתיכת קריסטל וממששת בידיה. היא מכוונת לאור. על הקירות מסתחררות צורות יפות, כמוה. אסתר נזכרת בבית ילדותה שלפני המלחמה. בסלון הגדול, באח החמים ובשטיח העגול שעליו הייתה שוכבת ומביטה על השנדליר שאבא קנה בפראג.

כן, לאסתר יש חולשה לשנדלירים ויש לה גם חולשה לבקר חולים ומשניהם היא צוברת כוח מואר.