כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח
מרן אאמו"ר זיע"א הכ"מ, היה רגיל לספר על יהודי עם הארץ, שהיה קורא את ההגדה במהירות כמו "עשרת בני המן", כדי להגיע מהר לסעודה. למותר לציין שליל סדר כזה לא היה מותיר שום רושם על בני הבית, וכולם נשארו בלי שום חידוש וחיזוק באמונה בה' יתברך, כי אם "רבי לא שנאה רבי חייא מנין לו" (עירובין צב.). וכך המשיכו שנים רבות, עד שאבי המשפחה נפטר לבית עולמו. בשנה הראשונה לאחר פטירתו, כאשר הגיע חג הפסח, פנו כל בני המשפחה אל הבן הבכור שימשיך במסורת אביהם ז"ל ויערוך להם את הסדר כאשר היתה באמנה אתם.
הבן הסכים בשמחה להמשיך את מסורת אבותיו לערוך את הסדר כפי שראה אצל אביו, כמעשהו ממנו יהיה.
והנה כשבאו להתחיל את הסדר, ניגש הבן הבכור אל הספריה להוציא את ההגדה של פסח שאביו היה נוהג להשתמש בה, הוא זכר שההגדה של אביו ז"ל היתה בכריכת עור אדומה, ולכן הוא חיפש ספר כזה, ואכן מצא את אשר ביקש – ספר כרוך בכריכת עור אדומה, אבל למזלו יצא לו ספר "סליחות" במקום "הגדה של פסח", וכך תפס את הכוס בידו והתחיל את הסדר בפיסקה "בן אדם מה לך נרדם" וכו', אבל הוא זכר שכאשר אביו היה מגיע לקטע מסויים בהגדה שהיו בו אותיות גדולות ומודגשות [דם. צפרדע. וכו'] אביו היה שופך מהכוס שבידו, ואילו הוא קורא וקורא אך אינו מגיע לקטע הזה...
עד שהגיע לוידוי שבסליחות, ושם ראה אותיות גדולות ומודגשות [אשמנו. בגדנו. וכו'], ומיד התחיל לשפוך את הכוס עד תומה. כשסיים לשפוך את הכוס, פנה אליו בנו בשאלה קשה: אבא! אינני מבין, אני זוכר שסבא ז"ל היה שופך מהכוס עשר פעמים בלבד, ואילו אתה שפכת יותר מעשרים פעם! מה נשתנה הסדר הזה מכל השנים? אביו לא נבהל מהשאלה, והשיב לו תוך כדי דבור: עם הארץ! וכי אתה לא יודע שהשנה היא שנה מעוברת?!... מכאן נלמד מוסר השכל להתכונן לליל הסדר כראוי, וכך יקיים מצות והגדת לבנך כהוגן.
שאר ירקות
נודע בשערים המצויינים בהלכה מנהג הספרדים להקפיד לקחת דוקא כרפס לטיבול ראשון בליל הסדר, וכמ"ש מרן אאמו"ר זיע"א בסה"ב חזון עובדיה הלכות ליל הסדר (עמ' לג) עפ"ד הראשונים. וגם לפי דברי האר"י ז"ל יש סודות מיוחדים באכילת הכרפס דוקא.
ונאמרו לזה כמה טעמים. א. "כרפס" אותיות ס' פרך, רמז לששים רבוא שעבדו בפרך במצרים (אבודרהם). וכן ס' רמז לסבלות – "למען ענותו בסבלותם" (אחרות חיים).ב. רמז לכתונת פסים, שבעטיה ירדו ישראל ממצרים ע"י מכירת יוסף (ר' מנוח). כי "כר פס" הוא סוף "מכר" ותחילת " פסים" (בן איש חי צו אות לב). ג. ויש שפירשו עוד, שהכרפס נקרא גם "סלרי" בגימטריא 300, רמז לשיטת ר' עקיבא שבמצרים לקו חמשים מכות [כי כל מכה במצרים היתה של חמש מכות], ובים לקו מאתים וחמשים מכות, סה"כ 300.
הלילה הזה שתי פעמים
הטעם שמטבילים את הכרפס במי מלח דוקא ולא במים מתוקים, זכר לדמעות המלוחות שהורידו עם ישראל בזמן השעבוד, וכביכול אותם ס' רבוא שעבדו בפרך היו טובלים בדמעותיהם המלוחות.
ועוד, שכאשר רצה הקב"ה לגאול את ישראל ממצרים היו ערומים ממצוות שנאמר "ואת ערום ועריה", ולכן צוה אותם לעשות קרבן פסח, ויהיו חייבים גם למול שנאמר "וכל ערל לא יאכל בו", ובזכות מצוות אלו יגאלו שנאמר "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמייך חיי". אלא שישראל לא רצו למול, עד שהקב"ה הדביק ריח גן עדן בפסח, ובאו כל ישראל והתחננו לחתיכה מהקרבן פסח, ואמר להם משה: "חתיכה" תמורת "חתיכה", אם ימולו יקבלו מהפסח, ונימולו כולם, והתערב דם פסח בדם מילה, ומדם זה נתנו על משקופי הבתים (פרקי דר' אליעזר פכ"ט).
ולאחר שנימולו ישראל וחזרו בתשובה, הלכו ליאור לטבול, כדין מומר שחוזר בתשובה, וכמבואר ביו"ד (סי' רסח סעי' יב) בהגה, וכשטבלו ס' רבוא ביאור נעשו המים עכורים כמו מי מלח, וזכר לזה מטבילים הכרפס – הרומז לאותם ס' רבוא – במי מלח (טעמי המנהגים).
כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח
זכורני לפני למעלה כארבעים וחמש שנה, כאשר מרן אממו"ר זיע"א כיהן במשרת הרב הראשי לתל אביב יפו, ביקש מכמה אנשים אמידים שיתרמו בעבור משפחות עניות לכבוד חג הפסח, ורבים מהם נענו ונתנו. אולם עשיר אחד שמרן קרא לו כדי להתרימו, סירב לתרום, באומרו שמצבו קשה ואין באפשרותו לתרום.
אמר לו מרן אאמו"ר: הקדוש ברוך הוא אומר, אם אתה משמח ארבעה שלי [הלוי והגר היתום והאלמנה], אני משמח ארבעה שלך [בנך ובתך עבדך ואמתך], שנאמר (דברים פרק טז פסוק יא) "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (מדרש תנחומא סוף פרשת ראה). לכן כדאי שתתן, כדי שגם אתה תשמח. והלה השיב: תן לי זמן לחשוב. לאחר הפסח ביקש אותו אדם לפגוש את מרן, והנה בא וסיפר את מה שעבר עליו בליל הסדר. כאשר בא לביתו אחר תפלת ערבית, שאל את בניו: למה לא באתם להתפלל, והם, שלא הלכו בדרך הישר, השיבוהו, מה לנו ולזה.
וכאשר ניסה להתעקש ולהביאם לקידוש עלתה חמתם באביהם, לקחוהו ודחפוהו מחוץ לבית וסגרו את ביתו בפניו, והם ישבו ואכלו ושתו, והוא ישב כל אותו הלילה ברחוב, ישב ובכה. זה לא היה שמחת פסח, אלא הייתי כאבל וחפוי ראש – אמר.
היום בזמנינו, בני הישיבות והאברכים הם כמו שבט לוי, אותם אברכים צדיקים שמאסו בעבודה של העולם הזה, והלכו ושמו את נפשם בכפם כדי ללמוד תורה – הם שבט לוי, וכמו שנאמר 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל', וכמ"ש הרמב"ם (פי"ג מהלכות שמיטה ויובל הי"ב-יג), לכן מצוה לתרום להם ולשמח אותם בחג.
מצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים, כדי שיראו שינוי וישאלו (ש"ע סי' תעב סט"ז).
הטעם לחלוקת קליות ואגוזים, מלבד מה שבא לעורר התינוקות שישאלו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שאביהם נעשה נדיב, וכבר בתחילת הלילה קודם הסעודה הוא מחלק להם ממתקים. גם זה נועד להראות שאנחנו יצאנו ממצרים, ובשעה כל כך שמחה מחלקים הפתעות לילדים, כמו דוד שבא ממרחקים שמחלק מתנות. וכן היה נוהג מרן אאמו"ר זיע"א הכ"מ, לחלק לילדים בליל הסדר מיד לאחר הקידוש בוטנים ואגוזים, ובפרט ילד שהיה שואל שאלה טובה, היה מוזמן לקבל מידו של מרן חופן בוטנים ואגוזים, או ממתקים אחרים.
והיה אומר שאלו הם הקליות שצריך לחלק לתינוקות. והנה שנה אחת שכחו לקנות בוטנים, ומרן ביקש להביא דבר אחר, והביאו במבה. ואז פנה אלי ברוב ענוותנותו ושאל אותנו מהי ברכת הבמבה. כמובן עניתי לו שכתבנו על זה תשובה ארוכה להוכיח שברכת הבמבה "בורא פרי האדמה", ומרן בירך על הבמבה בורא פרי האדמה, וכן חילק לכל הנכדים מהבמבה וצוה עליהם לברך ברכת בורא פרי האדמה.
חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים
לדוגמה, אסיר שיצא מהשבי לאחר תקופה ארוכה, והוא עייף ויגע, אבל בשעה שהוא רואה את בני משפחתו מיד הוא מספר להם את כל מה שעבר עליו באותה תקופה, ומרוב תשוקתו לספר להם הוא מתגבר על עייפותו ואינו מרגיש אותה כל כך.
כך בליל הסדר, המצוה היא שאדם ירגיש כאילו עכשיו הוא יצא ממצרים, ואז לא יחוש עייפות בסיפור ההגדה. רק מי שמרגיש כך, יכול לקיים מצות סיפור יציאת מצרים במשך כל הלילה, כפי שעשו רבותינו התנאים, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם הגיע זמן ק"ש של שחרית.
זכורני שמרן אאמו"ר זיע"א היה רגיל להמחיש לנו את יציאת מצרים, על ידי שכל אחד מהילדים היה לובש שק ואוחז בידו מקל, ומניח על שכמו צרור שבו חתיכת המצה, והיה דופק בדלת, ומרן היה שואל: מי שם? והילד היה משיב: יהודי אני. ולאחר שהיה נכנס, מרן היה שואל אותו: מהיכן באת? והילד עונה: ממצרים. שוב מרן שואל: ולהיכן אתה הולך? והילד היה עונה: לירושלים. ואז מרן היה מבקש ממנו שיספר ויפרט מה עבר עליו במצרים, וכל אחד מהילדים היה מאריך לספר כפי דרכו. ובסוף הדו שיח, היה מרן שואל את הילד: ומה יש לך על כתפך? והילד היה משיב: "משארותם צרורות בשמלותם על שכמם".
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה
נאמר בפסוק: "למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים"(שמות י, ב), מה הפירוש "באזני בנך", וכי צריך לאחוז באוזן בנו ולדבר בתוכה? אלא הכוונה היא, שידבר דברים פשוטים שנכנסים לאזנו, לפי רמתו של הבן, ולא יתפתה לומר פלפולים וחידושים עמוקים. ואם יש לו בן גדול יותר, יאמר לו חידושים ברמה גבוהה יותר.
וכך היה נוהג מרן אאמו"ר זיע"א, לומר קצת חידושים ברמה גבוהה למבוגרים שמבין המסובים, אבל ע"פ רוב מרן היה מתמקד בהסברת הדברים בצורה פשוטה מאוד, כדי שהדברים יכנסו באזני הילדים הרכים ביותר.
ערוב
אי אפשר לשכוח את תיאורו של מרן זיע"א על מכת הערוב: אומר הגוי ליהודי, היום יום יפה, קח את הילדים שלי לטיול, והיהודי לוקח אותם לטיול. והנה פתאום בא ערוב כבד – אריות דובים, נמרים, נחשים, עקרבים, פילים, שועלים, והם עושים מעגל מסביב לילדי המצרי, כמו הסגר שעושים בצבא על המחבלים בעזה, מי יכול לברוח מהם? ואז הם מתחילים לאכול את הילדים המצריים, כל כזית זו מצוה, ה' צוה אותם לאכול מהם.
והיהודירואה שהחיות טורפות את כל המצרים, והם צועקים וצורחים, ומי יוכל להציל מפי האריה והדוב והפיל?! כשרואה כך היהודי הוא מפחד גם על החיים שלו, והוא מתחיל לומר וידוי בדמעות, אך ראה זה פלא, החיות לא נגעו בו לרעה, כי הקדוש ברוך הוא לא נתן להם להרע לישראל, 'אל תגעו במשיחי', וכפי שנאמר בפסוק: "ושמתי פדות בין עמי ובין עמך".והנה כשהחיות סיימו את כל האכילה, ובירכו ברכה אחרונה... אחר כך מתקרב הפיל אל היהודי, ועושה לו עם החרטום שלו: "סַלַמַאת" [כאן מרן היה מדגים עם ידו, וכל השומעים היו שמחים ונהנים].
כשמגיע היהודי בערב לבית, שואל אותו הגוי: היכן הילדים שלי? אומר לו היהודי – תרשום: מוחמד – אכל אותו האריה, פטמה – אכל אותה הברדלס, ערפאת – אכל אותו הדוב, וכן על זה הדרך... וכיצד אתה נשארת? שואל אותו המצרי, "אני יהודי!!!" עונה לו. אפילו חיות רעות ידעו מיהו יהודי...
מי ששומע תיאור כזה, הוא מרגיש כאילו הוא נמצא עכשיו מול האריה ומול הדוב, הוא מפחד ביחד עם היהודי, והוא שמח במפלתו של המצרי. זו חויה שהילד יזכור לעולם.
הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים
מה שעושים את המצות עבודת יד עגולות דוקא, זהו משום שלא יצטרכו לאבד זמן על שרטוט וריבוע המצה, וכשם שאין עושים את המצה סריקין המצויירים שלא תחמיץ (שו"ת האלף לך שלמה בהשמטות ס"ס לב, ע"פ הש"ע סי' תס ס"ד). אולם יש ג"כ רמז בדבר, כי בתורה נאמר "עוגות מצות", ועוגה הוא עגול כמו בתענית (יט.) עג עוגה (שו"ת מהר"י אסאד סי' קנז). ועוד רמז נאה, כי גם במצרים היו עם ישראל אוכלים מצה בעת השעבוד, שהמצריים לא היו מאכילים אותם חמץ כי אם מצה שאינה מתעכלת מהר, וכך לא יאכלו הרבה.
אלא שהמצה שהמצרים היו עושים היתה עם כמה ראשים לפי מס' האלהות שלהם – טלה, פרעה, יאור, בעל צפון וכו', המצריים היו צריכים כמה אלהים, שיהיה רזרבה למקרה שאחד חולה אות מת... ולכן אחד היה עושה מצה משולשת, והשני מרובעת וכעזה"ד. אבל לנו ה' אחד ושמו אחד, שאין לו התחלה וסוף, ולכן גם המצה עגולה שאין לה התחלה וסוף (שם).
פסח מצה ומרור
מלבד סיפור יציאת מצרים, נכון לומר בליל הסדר גם הלכות פסח וטעמי המצוות של פסח, וכמו שעונה לבן החכם: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", וכלשון מרן הש"ע (סי' תפא ס"ב): חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ובנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו, עד שתחטפנו שינה. עכ"ל.
כגון לבאר טעמי מצוות קרבן פסח – מדוע קרבן פסח נאכל בדוקא צלי? וכן מדוע נאמר בקרבן פסח "ועצם לא תשברו בו"? בספר החינוך (מצוה ז, ומצוה טז) עונה על שתי השאלות הללו בתשובה אחת, לפי שבליל הסדר צריכים להרגיש בני חורין, ודרך עשירים שיש לו הרבה בשר והם אוכלים צלי, אבל עני שיש לו חתיכת בשר קטנה חס עליה שלא תשרף, ומבשל הבשר בתוך תבשיל גדול, שלא יאבד ממנו מאומה, וגם יתן לו טעם בכל התבשיל. וכן העני דרכו לשבור את העצם, אבל עשיר שיש לו הרבה בשר, אינו שובר עצמות, וזו דרך חירות.
יהי רצון שה' יתברך יקבץ נדחנו מארבע פאות, ויעשה לנו פלאות, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, במהרה בימינו אמן. חג כשר ושמח. תזכו לשנים רבות נעימות וטובות.
הביא לדפוס: ישי כהן