השכול - והאמונה • מרים פרץ בריאיון מרגש

היא שכלה את שני בניה, אוריאל בלבנון ואלירז ברצועת עזה, היא הפכה לדמות מאחדת, כזו שהתרוממה מהשכול הכבד ויוצאת לחזק משפחות שכולות. האורחת שלנו הערב (שלישי), בתוכנית 'אחד על אחד עם ישי כהן', היא כלת פרת ישראל, הגברת מרים פרץ.

נחזור אחורה לאירוע שבו אוריאל הי"ד נופל בלבנון, מה היה שם?

"אוריאל הוא הבן הבכור שלי, הוא למד בפנימייה צבאית מגיל שש עשרה הוא רצה להיות הרמטכ"ל המרוקאי הראשון, מהסיירת הוא יצא לקורס קצינים ואז יצא ללבנון בשנת 98 זה היה שנה שלא היה יום שלא נפלו בו חיילים, הוא גם ידע שהוא הולך להיהרג, חודש לפני הוא כתב מכתב שמתאר את ההשתלשלות, מצאנו את זה רק אחרי שהוא נהרג.

"אני גם הרגשתי שהולך לקרות משהו, ביום כיפור האחרון הסתכלתי על אוריאל בנעילה כל שנה הוא תמיד עמד מתחת אבא שלו עם הטלית עליו, שנייה לפני נעילה הוא יצא לחדרון ליד הוא רצה להיות לבד, ועברה לי מחשבה הקב"ה נועל ואוריאל בחוץ, וכשאמרתי לאליעזר הוא היה הולך ונותן צדקה הוא הקפיד באותה שנה עוד יותר בתפילות אני הדלקתי נרות עשינו הכל אבל נגזרה הגזירה.

"הוא יצא עם החיילים ללבנון עם החיילים שלו הוא עמד על סלע וראה מרחוק ניצוץ של אור של החיזבאללה, הוא אמר לכל החיילים לשכב ורק הוא נשאר לעמוד, על הסלע שהוא עמד היו שישה מטענים הוא נהרג במקום, המזל שהוא היה מקצוען והא דאג שכל החיילים ישמרו מרחק.

"וכשבאו להודיע לי אני פתחתי את החלון, הם היו שלושה גם אלירז היה בצבא אמרתי להם אני יודעת זה אוריאל, הרגשתי, וצרחתי צרחה ביישוב בגבעת זאב כולם ביישוב ישנו רציתי לצעוק להם 'קומו הבן הבכור שלי בן עשרים ושתיים נפל עכשיו', כולם ישנים.

"חודש אחרי בעלי קיבל סכרת, הוא היה עובר בלילות בין התמונות ושמעתי אותו צועק 'בני מי יתן מותי תחתיך', הרגשתי שאליעזר הולך ודועך, במשך שש שנים בכל יום האזכרה של אוריאל הוא היה מפונה לבית חולים עם התקף לב, הוא לא עמד בזה, כעבור שש שנים קברנו את אליעזר".

ומה את מרגישה כעבור ששם שנים שאת רואה בחצר שוב את קצין היישוב שמבשר לך על מותו של אלירז?

"גם אז הרגשתי. ראיתי מאחורי הדלת מדים וידעתי שהם באים לבשר לי על אלירז. כשראיתי אותם לא פתחתי את החלון, נעלתי את הדלת והגפתי את התריסים, לא רציתי לשמוע אף אחד נכנס, עמדתי ליד התמונה של אליעזר וצעקתי עליו 'מה עשית בשמיים?'.

"וכשהם נכנסו לא הרשיתי להם לדבר, לקחתי את היד וסגרתי להם את הפה כי כל דקה שהם לא אומרים כלום עדיין לא קיבלתי את הבשורה, ואז אמרתי להם, 'יש מישהו אחד שאני רוצה שתודיעו לו', הרמתי יד לשמיים ואמרתי: 'תודיעו לקב"ה, אני רוצה לדעת איך הקב"ה מקבל את נפילת אלירז כי הא אבי יתומים - הילדים שלי הם יתומים, הוא אבי אלמנות- אני אלמנה!', באותו רגע הבנתי את המילים 'וידם אהרן', נהרגו לו שני ילדים, תצעק! מה זה וידם?

"באותו רגע אין מילים. זה רק דממה של אי יכולת להבין את הדרך של הקב"ה, באותו רגע אמרתי לו: 'אתה האל הגדול הגיבור והנורא, אתה נלחם בי? אישה אחת בארץ?', הרגשתי איוב זה היה ה'ממעמקים' הכי גדול שלי, ביקשתי ממנו בקשה קצת חצופה: 'תלמד אותי לאהוב אותך!'.

"קל מאוד לאהוב את אלוקים שהכל פשוט, מבחן האמונה הגדול הוא שאתה טובע בים ואומר שירה - לא שנקרע לך הים".

את מרגישה שהוא לימד אותך?

"אין כמו הקב"ה ללמד אותנו לאהוב אותו ואת התורה שלו, למדתי לראות בכל רגע מחיי ניסים".

את מבינה עכשיו למה קראתי לך לפני הריאיון הרבנית?

"לא מה פתאום".

אני יושב מול אישה ששיכלה את שני בניה ואת בעלה אחד אחרי השני, ואני שומע רק אמונה ואהבה לבורא עולם

"אני מרגישה אותו בכל דבר שאני עושה, ואני גם מדברת אליו כל הזמן והוא תמיד זמין ורק מחכה שאקרא לו, אני כל בוקר נעמדת ליד המזוזה ומדברת איתו נפתח הלב אני מרגישה שהוא שומע לא תמיד הוא מקבל את כל בקשותיי...".

את הפכת לדמות מאחדת בעם ישראל ואני נזכר בציטוט שלך "זה הבית שלנו ועל הבית עוברים תקופות קשות המבחן של בית הוא הלכידות דווקא בתקופות קשות", כשמסתכלים על השנה הזאת נכשלנו במבחן הזה

"אני רוצה להסתכל על הזווית החיובית של התקופה הזאת, רק לראות בבני ברק את החיילים שבאו ואיך קיבלו אותם באהבה, אתה בוחר באיזה עין אתה רוצה לראות את המציאות".

החרדי הממוצע מרגיש בשנה האחרונה שהרבה שנאה הוטחה בו שלא בצדק

"השנאה היא לא בצדק אבל ראו רק שתי קצוות קיצוניים, אני ראיתי חרדים ששומרים ומקפידים ושאכפת להם, ראיתי חרדים ביום הזיכרון שקראו תהילים לעילוי נשמת בניי, אז למה לא להסתכל על הטוב?

"אנחנו עם מורכב שבנוי משבטים, אבל היה לנו את המשכן שאיחד את כולם, אנחנו מגיעים ליום הזיכרון פתאום כולם מרגישים אחדות, זה נהדר, אני בצפירה מרגישה במעמד הר סיני, אנחנו יכולים ללמוד לחיות יחד, אנחנו עם מומחה למחלוקות אבל שיהיה עם כבוד, אנחנו לא מכירים באמת איש את רעהו אנחנו צריכים לפתוח את הלבבות והבתים ולהכיר אחד את השני.

"לא יכול להיות שרק שיש לנו מלחמה ויום זיכרון אנחנו מתאחדים, שאומרים במותם ציוו לנו חיים אנחנו לא מתכוונים לחיים של פלגנות, שהבנים שלי יצאו לקרבות הם לא שאלו את זה שנלחם איתם אתה שמאל או ימין? חרדי או חילוני?, הייתה להם מטרה משותפת - להגן על מדינת ישראל ולחזור, היה להם מכנה משותף ואת זה אנחנו צריכים להדגיש.

"אני מציעה שנדבר יותר טוב עלינו ונאמץ את העין הטובה, אם נסתכל על השיח הקשה היום בכל המגזרים, מה זה הדבר הזה חרם בעם ישראל? אפשר לא להסכים אבל אל תחרים!".

לסיום, השם שלך עולה שוב ושוב כמועמדת לנשיאות זה עומד על הפרק?

"בכל מקום ותפקיד שהייתי הרגשתי שהקב"ה סידר לי את המקום, אם זה משמיים זה יהיה ואם לא זה לא יהיה".