ממשלות בישראל קמות ונופלות בגלל נושאים הקשורים בדת ומדינה. למרות שנוטים להסתיר זאת מעיני הציבור ומנסים להפוך כל דבר לשיקול פוליטי בלבד, זה הוכח יותר מפעם אחת, ונראה שנפילתה המסתמנת של ממשלת בנט-לפיד היא דוגמה נוספת לכך.
החלטת עידית סילמן, לפרוש מהקואליציה אותה ניהלה, לא הגיעה רק בגלל סערת הכנסת החמץ לבתי החולים בפסח, אבל הייתה הקש ששבר את גבה, החושש משינויים מרחיקי לכת באיזון העדין בין מדינת ישראל ליהדות עם ישראל.
בתור יושבת ראש הקואליציה הייתה סילמן בקשר רציף עם ראש הממשלה נפתלי בנט, וספגה עבורו מהלומות רבות. כשראתה שכנפי בנט נטשו את קן הציונות הדתית הקלאסית אל מחוזות חילוניים יותר, היא הפסיקה לאחוז ברגליו - ועפה לדרך משלה.
יום לפני הפצצה הפוליטית שהטילה סילמן, שעתידה להיות משוריינת בליכוד של בנימין נתניהו, שאותו שלחה באצבעותיה למדבר האופוזיציה, בנט התייחס בזלזול תהומי לסיפור החמץ, כל זאת בשבתו כראש ממשלת ישראל הדתי הראשון.
בבוקר שאחרי גם ראש הממשלה עצמו היה המום מהחלטת סילמן, ולמעשה התחיל לחשב לאחור את שעון החול שלו כמנהיג המדינה, כאשר משימתו העליונה היא לעכב במידת מה את קריסתה המוחלטת של הממשלה.
בנט נזכר שחוץ מעניינים מדיניים וניסיון לגשר בין פוטין לזלנסקי - שבינתיים, איך נאמר בעדינות, לא נוחל הצלחה מזהירה - יש לו גם קואליציה לטפח, רק שייתכן שזה קרה מעט מאוחר מדי. היתרון שיש בידיו כעת היא העובדה שהכנסת חוזרת מפגרה רק בעוד יותר מחודש, וזה מספיק זמן ללחוץ על האחרים ולנסות להשקיט את הרוחות.
עכשיו נעבור לצידו השני של הכביש, אל סיעות הימין באופוזיציה, שחלוקות בינן לבין עצמן האם לפזר את הכנסת ולצאת לבחירות חדשות - או להקים ממשלת ימין כבר בכנסת הנוכחית.
האסטרטגיה מאחורי ההחלטה הזו רבה, ולכל צד יש שיקולים סותרים בעניין:
נתניהו מעוניין בבחירות כי כל ממשלה שיצליח להרכיב כעת, אם בכלל, תהיה גם היא ממשלה שברירית, ולתפיסתו בנט וסער ימחקו ביציאה נוספת לקלפיות; דרעי גם הוא מעדיף סיבוב נוסף, כדי לחזור להיות שר בכיר בעקבות הסדר הטיעון שהוציא אותו מהכנסת; סמוטריץ' עוד לא הכריע, אבל נוטה להעדיף בחירות, בשל הרווח הפוליטי שיפול לרגליו כמנהיגה היחיד של הציונות הדתית. נגדם ניצב גפני, שמעוניין בממשלה כבר בכנסת הזו, מכיוון שאינו בטוח בניצחון הימין בסבב בחירות נוסף אחרי ארבע תוצאות תיקו - וכבר מסמן לנתניהו כי יכול להיות שהוא ייאלץ לפנות את הכיסא, גם אם הליכוד תשב בקואליציה.
חבר הכנסת שלמה קרעי, אחד מחברי הכנסת הקרובים ביותר אל ראש האופוזיציה נתניהו, ניסה כבר על הבוקר שאחרי לבטל את הסיכויים להקמת ממשלת ימין עם בני גנץ, כראש ממשלה המוסכם על כלל המפלגות.
אם הזכרנו את שר הביטחון, הרי שנראה שהוא המרוויח הגדול בכל הסיפור. רבות דובר על כך שגנץ לא יתן ליריבו יאיר לפיד להגיע למשרד ראש הממשלה, אבל בקרב יועציו היה חשש כי הדבר יפגע בו פוליטית בתוך מחנה המרכז.
כעת, כשהממשלה לקראת קבורה פוליטית ולא באשמתו, רק רווח ניצב לנגד עיניו. תוקם ממשלה בכנסת הזו? גנץ לכל הפחות שר ביטחון וייתכן שגם ראש ממשלה בשל העובדה כי הוא כעת לשון המאזניים. יילכו לבחירות? כחול לבן יציבה בעמודת הסקרים, והמינימום שהוא יקבל בכנסת הבאה יהיה גם כן שר ביטחון.
לסיום, יש לציין: כמה יפה ונאה לראות שהחוט המשולש, של הקב"ה, עם ישראל ותורת ישראל, לא ינתק, גם לא במחיר של סחרור פוליטי נוסף. כניסתנו לדרמה פוליטית מתגלגלת רק בגלל דברים הקשורים לציביונה היהודי של המדינה אמורה להזכיר למנהיגי השמאל בישראל: רוב העם כאן מעריך את המסורת ומעוניין לשמר אותה. אם תרצו לפגוע בה, לא תצליחו - גם לא מבחינה פוליטית.
"משחקי כסאות", סיכום השבוע הפוליטי בכיכר השבת, בהגשת כתבנו רפאל כהן.