בימי המשא ומתן להרכבת ממשלה, נפתלי בנט הסביר שהיא תעסוק ב-80% מהדברים עליהם יש הסכמה מימין ומשמאל, ותזנח את 20% הכוללים את הדברים האחרים. אבל בינתיים, חודשיים בדיוק להשבעתה, נדמה שקיפאון הממשלה לא רחוק מזה של הממשלה הקודמת, ולעתים אף גדול יותר.
ההתמודדות הלא ברורה והאיטית מול הקורונה, שהובילה להתפרצות דרמטית בתחלואה ולעלייה משמעותית במספר המתים, נוצרה בשל היעדר קו אחיד בין השרים, הנעים בתפיסותיהם מהגבלות מחמירות להותרת המשק פתוח כבימי שגרה.
הדוגמה הטובה ביותר לבלבול בו שרויה המערכת הייתה מאת ראש הממשלה בעצמו: אחרי שדחף במערכת הבחירות למדיניות ההגבלות המחמירה ביותר, "אפס הדבקה", כפי שמתנהלים באוסטרליה למשל, בנט הבין שאין לו סיכוי לעשות זאת בקבינט בו חברים שר האוצר אביגדור ליברמן, שר הבריאות ניצן הורוביץ ושרת החינוך יפעת שאשא ביטון - אז הוא התהפך.
בהצהרה לתקשורת אמר בנט: "כואב לנו על כל חולה קשה או על מי שמת אבל כואב גם על כל בעל עסק, ועל הילד שיושב מול הזום, ועל מיירט של כיפת ברזל שלא נוכל לקנות. לכן המערכה מול הדלתא היא בריאותית, למען הכלכלה ולמען הפרנסה והביטחון. המרוץ מחייב אותנו להיערך לגידול במספר החולים קשה".
תחושת הכאוס ששררה בימי ממשלת נתניהו-גנץ נבעה, בין היתר, מהתחושה הציבורית שאין הנהגה. חוקי הממשלה השוויונית והמחלוקת העמוקה בין ראשי הליכוד וכחול לבן דימו בעיני הציבור כאילו אין מנהיג, ועוד בימי מגיפה. הפעם זה לא המצב, כי אין מחלוקת כזו בין בנט ללפיד, אבל זה קורה בין בנט לכל היתר, בשל היעדר הכוח הפוליטי שיש ברשותו של יושב ראש ימינה.
הדבר המצער הוא שבכל הקשור לקורונה, הממשלה הזניחה את בנט להתעסק בנושא לבד, כאשר אפילו שר הבריאות לא יודע את מספר הנדבקים היומי. במבחן התוצאה, ממשלה שקיבלה מדינה כמעט ללא חולים, עם אפס הגבלות כפי שהמליצו בכירי מערכת הבריאות אז, והגיעה תוך חודשיים לכ-6,000 חולים ביום, זו ממשלה שנכשלה במשימתה החשובה ביותר.
יש דוגמות רבות לומר כמה חברי הממשלה ה-36 הפרו הבטחות בחירות ולא הביאו שום "שינוי" מדרך בנימין נתניהו, אבל מספיק לראות את התחמקות ראש הממשלה נפתלי בנט משאלת 'כיכר השבת' בשבוע שעבר, כדי להבין את הבעיה העמוקה ביותר.
כשנשאל מדוע הטיפול בקורונה עדיין בידי משרד הבריאות, על אף שבעבר דרש להעביר הכל למשרד הביטחון, השיב בנט: "הדברים מנוהלים ברמה ממשלתית כוללת, עם שיתוף פעולה בין השרים השונים, כאשר חלק גדול מן הפעילות הוא ע"י משרד הביטחון. השרים עובדים בצורה מתואמת, והניהול הוא יעיל".
ברור שבנט מאמין שמערכת הביטחון עדיין הנכונה לטפל במגיפה, משיקולי כוח אדם וכלכלה, אבל אין בידו את הכוח לכפות על שר מסוים, במקרה הזה שר הבריאות ניצן הורוביץ, לקבל את מרות שר אחר, במקרה הזה שר הביטחון בני גנץ.
הגדרה יפה ניתנה לזה לפני כחודש: יש לישראל כמה ראשי ממשלה, אחד לכל תחום. בכלכלה זה אביגדור ליברמן, בחוץ זה יאיר לפיד, בביטחון זה בני גנץ - אבל נפתלי בנט הוא לא אחד מהם.
למען הסדר הטוב, ומכיוון שיש אזרחים שחוששים לחייהם, פרנסתם ועתידם, אולי שווה באמת לנצור את האגו ולהתקדם אל ניהול מדינה מתוך רצון להצלחה משותפת. כבר ידוע שניצחון הקבוצה עדיף על הצלחת היחיד.
"משחקי כסאות", פינת סיכום השבוע הפוליטי ב'כיכר השבת', מאת כתבנו רפאל כהן.