בני ישראל היו משועבדים בארץ מצרים. מיררו את חייהם, הם הוכו, עונו ונרצחו. הם ידעו שהם זקוקים לעזרה וזעקו לה'. ה' שמע אותם ולאחר מאמצים מרובים הטיל על משה להוציא אותם ממצרים.
כיצד הגיבו על כך בני ישראל? שימו לב להבדל בין מה שכתוב בפרשת השבוע שעבר ובין פרשתנו.
בפרשת שמות (ד, כ"ט-ל"א) התורה מספרת שמשה ואהרן אספו את העם, הראו לעיניהם "אתת" , סימנים, ובתגובה נאמר: " וַיַּאֲמֵן, הָעָם; וַיִּשְׁמְעוּ ... וַיִּקְּדוּ, וַיִּשְׁתַּחֲווּ".
בני ישראל האמינו ושמעו, הם היו משולהבים נרגשים והיו מוכנים לנוע ולצאת ממצרים. nבתחילת פרשתנו, מתגלה תגובה שונה.
פעם נוספת נאמר לבני ישראל כי הקב"ה יגאל אותם, אבל הפעם: " וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה"/ מה נשתנה?
בפעם הראשונה שמשה ואהרן באו, הם ביצעו כמה נסים והעם כולו היה מוכן ללכת אחריהם . בפעם השניה, הזמנים השתנו, בני ישראל גילו שהדבר לא יהיה קל כל כך.
פרעה החל להקשות את לבו, העבודה נעשתה קשה יותר והפעם משה אמר להם שהגאולה לא תגיע פתאום אלא שמדובר בתהליך. זה היה הרבה יותר קשה לשמוע את הדברים הללו. נעלמו ההתלהבות וההתרגשות.
חשוב לנו לזכור כי גאולה אינה מיידית, אלא היא תהליך וזה נכון לכל "הגאולות" שאנו מחפשים לעצמנו, למשפחותינו ולכלל ישראל..