אמא לבת מתבגרת משתפת:
הבית כבר שקט. הקטנים הלכו לישון. הכנתי ארוחת ערב מפנקת. אני מסתכלת עליה במבט מצפה. היא תופסת חתיכת פנקייק, תוך כדי שהיא ממשיכה לנאום במרץ לתוך הפומית. אולי עוד מעט אני אזכה לדבר איתה. עוד חמש דקות חולפות ואני שומעת אותה זורקת לחלל הבית: "אמא, אני יוצאת להליכה". הדלת נטרקת ואני נותרת עם הגעגועים:
געגועים לנעמי הקטנה שמחייכת אליי בחיוך שווה, שרצה לבכות על ברכיי כשהיא מקבלת מכה או כשנפגעת נוראות מחברה. מתגעגעת לנעמי הקטנה שמשחקת איתי ב"קוקו" ומחבקת אותי פתאום סתם כך ללא סיבה ובתמורה אני מרעיפה עליה ים של חיבוקים לקול צחוקה המתגלגל.
נעמי הקטנה בגרה ופתאום אני מרגישה שהיא לא צריכה את אמא שלה. במקום שיחת ערב נעימה, היא מעדיפה לצאת עם חברות. במקום להתייעץ עם אמא על בעיה או מצוקה היא מעדיפה חברה חכמה. במקום לקבל נחמה מאמא- היא מוצאת חברה תומכת. במקום לשתף את אמא במה שעובר עליה, היא משתפת חברה. ואני מרגישה פתאום רחוקה כל כך. רוצה להיות עמוק בחיים שלה כמו פעם, אך חשה שהיא מעדיפה אותי בחוץ.
בערב אני יושבת עם בעלי לארוחת ערב. "אולי תצאי איתה יחד ערב אחד". הוא מציע במעשיות. אני מחליטה ליישם. אין כמו יציאה משותפת. קצת לחזק את הקשר. אני בטוחה שזה יוסיף גם לה.
נעמי מתלהבת. "כן, נצא יחד לכותל. אחר כך נמשיך ל… אבל היום אני צריכה ללמוד למבחן ומחר… טוב נצא ביום רביעי, אז אני פנויה".
לאחר אינספור תיאומים חובקי עולם ושלושה שינויים במועד היציאה. אנחנו יוצאות מהבית. בדרך לתחנה נעמי נראית נינוחה ושמחה. היא מספרת לי על המבחן הקשה במתמטיקה ועל המריבות בין הקבוצה שלה לקבוצה של רחל. אני מקשיבה באמפתיה. רוצה להיות האמא הכי טובה בעולם. אבל אז הפלאפון שלה מצלצל. דיני חברתה הטובה על הקו.
"מה אתן יוצאות עכשיו? למה לא עדכנת אותי קודם? וואו, אולי ביום אחר??" היא קוראת לתוך הפלאפון. אני רואה את הסערה בפניה של נעמי. היא מביטה בחוסר נעימות. "אמא, אני יודעת שפינית במיוחד בשבילי יום. לא נעים לי, חבל לי להפסיד. הקבוצה שלי יוצאת היום לבריכה. כולן יכולות היום. זה לא מסתדר ביום אחר. אני לא יכולה להפסיד. מה את אומרת, אמא"?
אני רואה את התחינה בעיניה. אני רואה שהיא עדיין מנומסת ומחונכת, אבל הלהט בעיניה חזק מכל. אני רוצה לצעוק שמה פתאום וכבר יצאנו ונמשיך. אך מה ארוויח אם בכל היציאה, היא תהיה עסוקה במפגש החברתי שהפסידה?!
לעיתים החיבוק האמיתי הוא לדעת לשחרר. לתת להן לפרוס כנפיים ולעמוד מהצד להושיט להן יד כשתזדקקנה. שתדענה שאמא עומדת ומחכה להן מתי שתזדקקנה.
אני מסתכלת עליה עמוק בעיניים ומחייכת אליה: "לכי, תעשי מה שטוב לך. אבל תמיד תזכרי שאני מחכה לך".
היא מחזירה לי בחיוך חכם. אומרת תודה מעומק הלב והולכת. ואני יודעת שעשיתי את הצעד הנכון…
•
רוצים לשתף מאתגרים/ חוויות/ סיפורים/ תובנות מהמשפחה, בית, ילדים, עבודה?- שלחו מייל לכתובת: rivky@kikar.co.il כתבו בנושא המייל: "שיתוף". שתפו מחייכם ואולי השיתוף יתורגם לכתבה שתסייע לרבים כמוכם.
