גם אצלכם מסע ההשכבה כולל סבב של שתייה-שירותים?

אני מצמידה נשיקה ללחיו, אומרת לו לילה טוב וסוגרת את האור. דודי- המומחה למשא ומתן, קורא לי: "רגע, אני צמא". לאחר מכן מגיע תור השירותים והשוקולד ושוב שתיה ושוב שירותים וכשאני מודיעה בפסקנות ש'לא יוצאים מהמיטה', הוא נכנע ומפסיק את משחק היויו המוכר של המים-שירותים.

אבל אז הוא עובר לשאול את השאלות העמוקות של החיים: איפה השם? ולמה היהודים הם הכי טובים? ולמה סבא בשמיים? ולמה בית המקדש כבר לא נבנה אם עשיתי כל כך הרבה מצוות? ואני מגייסת את שאריות הסבלנות ועל הדרך עושה חקר קטן בענייני יהדות ואמונה. הוא גם שואל איך עובד החשמל ומה יקרה אם ייגמר החשמל בעולם. לאחר שאני הופכת להיות פיזיקאית, כימיקלית והיסטוריונית וגם מורה חובבנית, אני מתחילה לאבד סבלנות ומודיעה חגיגית שנגמרו השאלות.

או אז הוא נזכר ללחוש לי באוזן: "אמא, שכחתי להגיד לך, אני אוהב אותך 3000 פעם" ועיניו שופעות כנות ושובבות. כמובן, אני נמסה ולא יכולה לעמוד בפני סבב נוסף של חיבוקים ונשיקות. לאחר מכן, אני מנסה שוב את תמרון הבריחה, וטקס "אני אוהב אותך" חוזר על עצמו לפחות שלוש פעמים נוספות.

אני מודיעה שאני יוצאת מהחדר, אך הוא פוצח בזעקות שבר ופותח בבקשה נחרצת לסיפור. בלית ברירה אני מתחילה לספר סיפור. לאחר הסיפור הראשון, הוא מבקש עוד סיפור ועוד סיפור. אני מגרדת במאמץ סיפורים מירכתי המח. משתדלת מעת לעת להוריד אוקטבה, מביטה בעיניו המתגלגלות ובנשימתו הקצבית בתקווה עמוקה.

כשאני בטוחה שהוא ישן. אני עוצרת את הסיפור באמצע הדרמה ויוצאת חרש מהחדר. אבל בדיוק כשאני אוחזת בידית הוא זועק: "אהה... לא גמרת את הסיפור". אני חוזרת בהפתעה לחדר. ממשיכה מאמצע הדרמה. כשאני מנסה שוב לקום ממיטתו הוא שואל בעיניים מנומנמות: "מה? את יוצאת?". "לא חמוד, רק שיניתי תנוחה, שיהיה לי נח". אני אומרת ונאלצת להמשיך בסיפור.

בפעם השלישית אני מחליטה לערוך ניסוי לפני שאני יוצאת מהחדר: אני מביטה היטב בעיניו, מפסיקה בסיפור למשך דקה והפעם אני בטוחה שמשימת הבריחה תצליח, אך בדיוק כשאני עומדת בפתח החדר, הבלש הקטן קורא בקול מחאה: "אמא?!".

בסוף אני מצליחה לצאת בתחושת ניצחון ובליבי איחול לכל עם ישראל לקראת השנה החדשה: שהשנה, ההרפתקאות שלכם לפני השינה יהיו מלאות באהבה, צחוק ורק מגע של תשישות.