היום זה התחיל. כבר כשקמתי הרגשתי שמשהו שונה, כמו בימים רחוקים. היום אמא הלבישה אותי מיד כשקמתי. היא לא נתנה לי להסתובב עם גופיה בבית כמו בשבועיים האחרונים. אח, זה היה כיף, לא צריך להתלבש מיד כשמתעוררים, אפשר ללכלך את הגופייה כמה שרוצים ואמא לא כועסת. כי ממילא אף אחד לא יראה את הגופייה המלוכלכת. היום אמא הלבישה אותי עוד כשעין אחת הייתה סגורה לי. היא לא הביאה לי שוקולד כדי שלא אלכלך את החולצה, ככה היא אמרה לאבא. היא סרקה לי את השערות חזק, חזק. אני לא אוהב ככה. ואז פתאום התקרבנו למעון. בכלל לא רציתי ללכת לשם. רציתי להישאר בבית והכי עצוב היה כשאמא דילגה על הכיתה של הגננת שרי והמשיכה לכיתה אחרת שאני לא מכיר, בכיתי חזק, רקעתי ברגליים שאמא תראה שאני כועס, שאני לא רוצה ללכת. איזה אישה אחת התקרבה אליי ואמרה לי: בא, חמוד, אני אראה לך משחקים יפים. אבל לא התייחסתי אליה כי אני לא מכיר אותה ולא מעניין אותי משחקים. אני לא רוצה להישאר כאן. למה שכולם יישארו בבית ורק אני אהיה כאן לבד עם אנשים שאני לא מכיר?!
אמא אמרה לאישה שאני אוהב להירדם עם שמיכה על הפנים ועם מוצץ. זה לא מדויק. אני נרדם עם שמיכה על השערות. אני אוהב שזה מדגדג את התלתל בצד. רק אמא יודעת איך. לא נראה לי שהאישה הבינה. היא אמרה: "בטח, בטח" ואז היא הלכה משם. היא דיברה עם ילד אחר. אמא ניסתה לקחת אותי למשחק, אבל בכיתי עוד יותר חזק ואז פתאום ראיתי מכונית מדליקה אור, הסתכלתי עליה. היו לה גלגלים כמו של המכונית בבית והנהג שלה היה מצחיק. היא נסעה מאד מהר וזה היה כיף, אבל פתאום כשחיפשתי את אימא היא כבר לא הייתה לידי. היא אפילו לא אמרה לי שלום. היא פשוט ברחה לי. אז צעקתי חזק, חזק ובכיתי. אבל היא לא שמעה היא הייתה רחוקה. האישה הרימה אותי. אבל זה לא הרגיע אותי.
בסוף כבר לא היה לי כוח לבכות אז קצת שיחקתי במשחקים ואפילו היה נחמד. אבל כשראיתי את אמא מרחוק התחלתי לבכות, שתחשוב שלא היה לי כיף במעון...
