אם גם אצלך בבית זה כך, את יכולה להרגיש בנוח: המדפים הצבעוניים בחדר הילדים עמוסים בספרים, מחכים ליד קטנה שתיקח ותפתח אותם, לעיניים סקרניות שיקראו וייהנו. אבל... הרבה פעמים הם נשארים על המדפים. לילדים של היום אין הרבה סבלנות: הם מוכנים לקרוא שורות קצרות, קלילות, קצת בכל עמוד, משהו לא מחייב, כמו בספרי קומיקס.
את לא לבד: הרבה מאוד אימהות ואבות, והרבה מאד מורים ומורות, מרגישים כמה חסרה לילדים חווית הקריאה האמיתית. כמה זמן עבר מאז שנסחפו בפעם האחרונה עמוק לתוך ספר, התרגשו איתו, בכו וצחקו, וכמובן לקחו ממנו את כל הדברים הטובים שספר טוב יכול לתת. הרי הם גדולים כבר, ומגיע להם ליהנות מספר, כמו שאנחנו המבוגרים נהנינו כשהיינו ילדים. אבל מה לעשות? הספר שכולם מייחלים לו, צריך להיות כל כך הרבה דברים: הוא צריך להיות מענין ומותח, אבל ברמה גבוהה. כתוב בשפה משובחת אבל מובנת. ארוך מספיק בשביל חווית קריאה, אבל לא ארוך מדי לילדים. וגם הציורים צריכים להיות מרהיבים ומתאימים לגילם. איפה יש ספר כזה?
סופרת הילדים העולה ריקי שץ, הופקדה על מלאכה מורכבת במיוחד: לעבד את סיפוריה של הסופרת הנודעת נעמי צוובנר, לסיפורי ילדים.
ריקי שץ עמלה שעות, ימים ושבועות, והתוצאה הצדיקה את עצמה: סדרת הילדים הייחודית 'שלושה סיפורים', שהספר הראשון שלה יצא לפני כשנה, והשני ראה אור לאחרונה. בעקבות התגובות וההמלצות החמות של הורים, מורים ומורות לסדרה, הושבנו את ריקי שץ לראיון. מהי הסדרה? איך הרגישה לעבד את סיפוריה של הסופרת נעמי צוובנר? ומהו עיבוד לילדים בכלל?
מה זה אומר בעצם, לעבד ספר לילדים?
"קודם כל זאת חוויה", אומרת שץ בחיוך. "ובסדרה הזאת, אפשר לומר, שהעיבוד הזה היה בעצם עיבוד כפול. קודם כל, הייתי צריכה לקחת את הסיפור שמיועד למבוגרים, עם כל הרבדים שלו, ו'לרכך' אותו עבור הילדים, בלי לא לגרוע שום דבר מהסיפור המקורי – רק להוסיף עליו מה שילדים צריכים. והעבודה השניה היתה, להפוך כל סיפור לסיפור בהמשכים, של חמישה עשר פרקים".
חמישה עשר פרקים? למה?
"אחרי שהתייעצנו עם מומחים בתחום הלמידה והקריאה, גילינו שילדים בגיל הביניים כבר רוצים להתחיל לקרוא 'ספרים שלמים' - סיפורים בהמשכים – אבל אין בשוק סיפורים שמתאימים להם", אומרת שץ. "ספרים רגילים ארוכים מדי בשבילם, והשאר אלו ספרים לילדים קטנים יותר, שלא מעניינים אותם. המבנה של 'שלושה סיפורים' מתאים להם בדיוק, ולכן זה גם שם הסדרה: כל ספר כולל שלושה סיפורים, שכל אחד מהם הוא באורך של חמישה עשר פרקים. אורך כזה מתאים לילדים. מצד אחד הם יכולים 'לצלול' פנימה, ומצד שני הם לא מתעייפים. 'שלושה סיפורים' זה בעצם הגשר שמכניס אותם לעולם הקריאה האמיתי, של הגדולים".
על אלו ילדים חשבת, כשבחרת את הכיוון, את הסגנון, את השפה?
"בראש שלי עמדו ילדים פקחים, מלאי חיים, סקרנים, מגיל שבע-שמונה פחות או יותר, שמגיע להם לשקוע בספר טוב. השתדלתי להיצמד לסגנון המיוחד של הכתיבה. במובן הזה, לא היה לי קשה: הסיפורים של הסופרת נעמי צוובנר, למרות שיש בהם עומק רב, בצורה פלאית הם גם מדברים בגובה העיניים. כל אחד יכול להבין אותם, בהתאם לרמה שלו. הם מדברים תמיד גם לרגש, שזאת שפה שמדברת לכל הגילים.
אני חושבת שילדים רוצים לקרוא שפה משובחת, אם רק ניתן להם הזדמנות. לכן רציתי להשאיר מילים שהן טיפ-טיפה יותר, וכדי שכל הילדים 'ירוצו' בסיפור, הוספנו למילים האלו ניקוד".
ומה לגבי ציורים? ילדם בגיל הזה עדיין צריכים ציורים.
"הציורים מדהימים, מעשה ידיו של הצייר הרב מרדכי ויזל, שהוא בעצמו מחנך. הם גם מתאימים את עצמם לגיל הביניים וכל הספר – עשירים ומעוררים מחשבה".
ספרי לנו קצת על העלילות בשני הספרים בסדרה.
שץ מנסה להיעתר לבקשתנו, בלי לגלות יותר מדי. "בספר הקודם, יש סיפור על ילד שרוצה מאד זוג אופניים, אבל למעשה עובד קשה בשביל משהו אחר לגמרי, ועל ילד שניסה בסודי-סודות להגשים חלום לחבר, ועל ילד שהפך לארגון שלם בזכות שלוש מילים, ואת הסוף אני לא אגלה.
בספר הנוכחי, מסופר על ילד חובב תעלומות, שמגלה 'מתחת לאף' תעלומה קשה לפיצוח – וכשהיא מתפצחת גם העולם שלו משתנה. יש סיפור על שתי ילדות מיוחדות שנקלעו למועדונית אחת, ו... גם פה אני לא אגלה את הסוף. ועל שני ילדים שמחליפים ביניהם מכתבים סודיים. לכל הסיפורים, תמיד, יש סוף מפתיע שלא חשבת עליו. וכשהילד מגיע לעמוד האחרון, הוא אומר 'איך לא חשבתי על זה קודם'?"
