שלושה חודשים היא הסתובבה שיכורה מאושר, שומרת על האוצר הגדל בתוך תוכה מכל משמר. ואז הגיע היום המר והנמהר, הלב שזה עתה הושלם עד העורק האחרון, חדל פתאום מפעום.
היא סירבה להאמין, התעקשה להמשיך לשאת אותו בקרבה, היא כיתתה את רגליה בין גדולי הרופאים, התחננה על נפשה שרק ינסו למצוא אות חיים, אך לשווא, הילד ההוא, שהביא עמו אושר לזמן קצוב כל כך, השיב את נשמתו לבוראו, והוא עדיין עובר.
ואחרי ככלות הכל, היא אספה את רסיסה, של עצמה, ושבה לחכות לו לילד ההוא שיגיע. והיא עדיין מחכה!
וכשפגשתי אותה כל בוקר במשרד, היה מוקדם בבוקר, ושתינו היינו עייפות, שתינו טרוטות עיניים, אני- מחיפושים אחר מוצצים, והיא -מייאוש ומבכי. ואז היא הייתה מתנצלת שהיא עייפה "לך מותר" היא הייתה אומרת לי בכאב "יש לך סיבה" "גם לך מותר " הייתי מנסה לנחם אותה, אך לשווא. ובצהרים כשאני התחמקתי לי מהמשרד הביתה, למשרה ב' שלי, היא נשארה בעבודה,עד מאוחר "מה יש לי למהר?" היא הייתה אומרת/שואלת ויגון היה מכסה את פניה.
וביום שהיא הבינה שאיני מרבה לדבר על האוצרות שלי בפניה, היא כעסה, היא לא אהבה את הרחמים, היא רצתה שיתייחסו אליה ככל הנשים, שווה בין שווים, אז סיפרתי לה, והיא צחקה מכל חכמה, והתענגה על התמונות "כזה ילד בדיוק אני רוצה" היא הייתה מצביעה על אחד מהם, ועיניה היו בורקות לפתע מדמעות של תקווה.
ובציפייה האין סופית הזו היא בחרה לגדל כלב, שימלא את הבית... וכשאני הייתי מספרת לה על תעלולי הברנשים הקטנים שלי, היא הייתה מספרת על תעלוליו של "פולקה", "הוא ממש כמו ילד" היא הייתה מסבירה את עצמה, ברגעים של התעשתות. ואני, על אף שהבנתי את המרחק העצום בינו לבין ילד, כל כך הבנתי גם אותה.
עברו עליה שנים איומות, והיא עדיין מחכה.
וביום שהיא החליטה להתייאש, היא החלה לפעול למען אותו הילד, שיקרא לה אמא, אבל לא יהיה בשר מבשרה, היא עברה ממשרד למשרד, הפעילה בכירים, שלחה מכתבים, ישבה בוועדות, טיילה בין בתי יתומים, וחפשה אותו, רצתה לקחת אותו איתה, לכרות איתו ברית אימהות לעולמים, אבל היא לא מצאה אותו.
וכשרבו הוועדות, וכוחה תש, היא ניסתה לייבא אותו מחו"ל, היא מכרה את ביתה ושילמה כל הון שבעולם בשבילו, בשביל אותו הילד שיסכים להיות בנה, ולקרוא לה "אמא", היא טסה לאי שם, וחזרה בידיים ריקות, ישבה והמתינה לסוכני הילדים ההם שיעשו כבר את העבודה, היא עברה תקופות מורטות עצבים, בהן חלתה והבריאה לסירוגין, מחלות שלא מאפשרות לפקוח את העיניים בבוקר ,מחלות כאלו שאף רופא לא הצליח להבין אם הן מחלות של גוף או של נפש, אבל לכולם היה ברור שהן מחלות של לב שבור, מרוסק.
ואז כשאבא שלה הלך לעולמו, היא בכתה את אובדנו, בכתה את מר גורלה, אך יותר מכל היא בכתה על מר גורלו של הילד ההוא שלא יכיר את סבא, היא גם בכתה על מר גורלו של סבא שלא זכה לשמוע את הילד ההוא קורא לה "אמא", וגם ביום השנה לפטירתו של אביה היא בכתה בכי תמרורים, היא בכתה בעיקר על זה שהיא עדיין מחכה.
וכשנפרדנו, וכל אחת מאתנו המשיכה לדרכה, בקשתי ממנה שתשמור על קשר, הבטחתי לה שאני אבוא לראות אותו כשהוא יגיע, אני אקנה לו מתנה, היא אמרה שהיא לא בטוחה שנשאר לה עוד כוחות לחכות, אולי יום יבוא היא תתייאש ממנו, וזהו, "יותר ממה שעשיתי אי אפשר לעשות, אני חייבת להמשיך לחיות " היא אמרה לי ופתאום נחה עליה ארשת נינוחה, מן השלמה עם הגורל האכזר שלה. "יהיה לך ילד" הבטחתי לה בלי לדעת על מה ולמה, והלכתי לי לדרכי עם תקווה ואמונה גדולה שיום אחד זה עוד יקרה.
עברה תקופה, אנחנו כבר לא נפגשות כל בוקר, אני כבר לא יודעת מה שלומה, אין לי מושג איך היא מרגישה, אבל דבר אחד אני כן יודעת, היא- עדיין מחכה...
]]>
